לפני כשני עשורים כאשר נתניהו נכנס לפוליטיקה המעשית, הוא טען כי הסיוע שאנו מקבלים מארה"ב, גם האזרחי וגם הצבאי, הוא מסוכן כי הוא טומן בחובו תלות בארהב, ולא נוכל להיות עצמאים בצעדים שאנו חושבים לעשות.
כדוגמה לכך ניתן להביא את מלחמת יום הכיפורים, כאשר
גולדה מאיר ראש הממשלה וחבר יועציה, נמנעו ממכת נגד אווירית, ואולי קרקעית, משום הפחד מה יאמרו הגויים ובעיקר האמריקנים. אז כזכור עמדה על הפרק תוכניתו של אנואר סאדת לשלום עם ישראל והיו שתלו בכך תקוות רבות.
תלות באמריקה הגדולה
כיום לאחר המאבק הגדול נגד הגרעין האירני, שצלח בחלקו, כי הוא דחה את מימוש הנגע הזה ל-15 שנה, אם האירנים יעמדו בהסכם (והם לא כאלה), הגיש ראש הממשלה דרישה כמעט אולטימטיבית לארה"ב להגדיל את הסיוע הצבאי הכספי מ-3.5 מיליארד דולר לסך של כ-5.5 מיליארד דולר.
נשאלת השאלה מה השתנה מאז ועד היום, מדוע היום עלינו להגדיל את הסיוע האמריקני, ובעקבותיו את התלות באמריקה הגדולה. הרי מאז שנות השמונים הפכנו למעצמה כלכלית וצבאית, שוב איננו תלויים אלא בעקר בעצמנו, הוכחנו שגם בעת המשבר הכלכלי העולמי עמדנו על שתי רגלים מוצקות.
הרי רק עכשיו אנחנו מתמודדים עם עמותות, בעיקר שמאל, המקבלות כסף רב ממדינות ידידותיות לנו על-מנת שיוכלו להתערב בנעשה במדינה ולהשפיע על התהליכים הקורים בה. האם זה לא אותו דבר? האם מה שאנחנו טוענים נגד אותן עמותות לא חל גם על כספי הסיוע האמריקני?
אז אני מציע קודם כל להפסיק לדרוש ולאיים על הממשל האמריקני, כי זה לא עושה עליו רושם, ולהתחיל בפעילות של הקטנת הסיוע האמריקני, ולהשאר בסיוע פרויקטנטי כפי שהיה עם כיפת ברזל ודומיה, וכך ניהיה יותר ברשות עצמנו, השיקולים יהיו יותר עצמאיים בלתי תלויים באחרים, וגם יתן לנו בסיס מוסרי כאשר נבוא לבקש סיוע כזה או אחר.
