תאטרון האבסורד האמריקני (א')

מה גורם להתעניינות שבשיאה, בעוד אחת הבעיות המתמשכות העיקריות בארה״ב היא שיעורי ההצבעה ההיסטוריים הנמוכים בבחירות (בכל רמות הממשל)?

משך העשור האחרון, ארה״ב חלוקה, בערך באמצע, בין אדומים לכחולים. אכן, יש מפלגה ״עצמאית״ אך זו זניחה וסיכויי ההצלחה של מועמד עצמאי אפסיים. (אני דווקא אוהב לשמוע את טיעוניו ועמדותיו של גרי ג׳והנסון, איש מלא תבונה ודאגה אמיתית לארה״ב, אלא שניסיונותיו לזכות בנתח שאינו שולי-עד-זניח הם בגדר חלומות בהקיץ.) התהום הפרוסה בין הכחולים לאדומים עמוקה וכמעט אינה ניתנת לגישור. בני אותה משפחה לעיתים לא ידברו זה עם זה, או ייזהרו מאוד שלא לעסוק בפוליטיקה, אם הם לא שייכים לאותה מפלגה. המספר לכאן ולכאן כמעט זהה - מחצית האוכלוסייה שייכת למחנה האחד, ומחציתה למשנהו.

בבחירות האחרונות השתתפו בסך המצביעים הדמוקרטים ״מיקי מאוס״ והמון אנשים שנפטרו מזמן, ודבר זה הטה את המאזניים. אלו שיטות אופייניות למאפיה בשיקגו או בדטרויט, שם כל האמצעים מותרים לשם השגת המטרה. שיטות ״פסולות-לכאורה״ אלו אגב אופייניות לא רק לדמוקרטים, אלא נעשו נחלת הכלל. ישנם כללים תיאורטיים, של נקיון כפיים ויושרה, אך כשמגיעים לפוליטיקה, הכל מותר והכל נעשה: לכלוך, איומים, התקפות שיקריות, שקרים במצח נחושה, עשייה מרחק יד מהמועמד, כך שניתן יהיה להצהיר ״לא ידעתי״ או ״זה לא אני״ וכיו״ב.

אם תשאלו אותי, חבר המפלגה הרפובליקנית, מאז שהייתי יכול להצביע, האם אני מרוצה, התשובה פשוטה: מאוד לא! אם תשאלו את בני דודיי (יש לנו משפחה ענפה מאוד בארה״ב, מזה ארבעה דורות), האם הם מרוצים, התשובה פשוטה ביותר: בוודאי! הם - כמו מרבית היהודים הליברלים - הצביעו ותמכו כספית באובמה, וממשיכים להאמין ולתמוך בו גם היום, למרות הכל.

אומרים שהנשיא אובמה דומה לטפלון: שום דבר לא נדבק בו, הוא לא אשם בשום דבר, ומגיע לו קרדיט רב כל כך - עבור כל מה שקורה (שניתן לסובב כדבר חיובי). השמש זורחת ושוקעת - תודות לו. הכוכבים מנצנצים בשמיים ומזכירים לנו את מילות הקסם בהן נשבינו, ״שינוי״ ו״תקווה״, כמובן מפיו יצאו מרגליות אלו. כדור-הארץ אינו שטוח (ודאי תגלית שלו), ומסתובב סביב השמש (ולא להפך) - כמובן שתודות לעצם קיומו! הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד (והנשיא אובמה בבית הלבן, עד כמה הוא טוב ליהודים ולישראל, לפחות לפי משנתם של היהודים האמריקנים הסוגדים לאלוהיהם - הליברליזם המתקדם!).

אין ספק שהרפובליקנים רוצים להביא לידי שינוי לו ייחלנו משך שמונה השנים האחרונות. טבלת הייאוש שלנו מלאה באיקסים, והנה נותרו לנו עוד פחות מתשעה ירחים אחרונים עד לבחירות, וחודשיים אחריהם ליום שאחרי.

אצל הדמוקרטים יש לשמור על הקיים, שכן החשש שלהם הוא בדיוק מפני מה שהולך לקרות: ביום שאחרי ייגמרו כל המסיבות. ייפסקו הכספים. העולם ימשיך כהרגלו, אך לא הם יקבעו דבר. הדמוקרטים התרגלו להיות מעל החוק. כשהעבירו את רפורמת הבריאות הממלכתית, אובמה-קר, עשו זאת מאחורי דלתות נעולות, ועוד הודיעו לנו שיהיה סיפק זמן בידינו ללמוד ולהסתגל.

כשרצחו את ארבעת האמריקנים בבנגזי, טפלו האשמה שיקרית ומגוחכת (״סרטון של אדם לא שפוי בדעתו מדרום קליפורניה, שבעטיו קרה מה שקרה״). קלינטון שיקרה, אך הכל מותר, וכחלוף מספר שבועות וחודשים היא יצאה במתקפה: ״הדבר היה כה מזמן, מדוע להעלות שדים ממקום רבצם?!״.

כשגילו שקלינטון פעלה בניגוד להנחיותיה היא והשתמשה בשרת פרטי בביתה, בניגוד לכללי ביטחון-שדה בסיסיים ביותר, וסיכנה על-ידי כך את ביטחון ארה״ב, הוחלט באופן מעשי לתת לחקירה להתגלגל על אש נמוכה עד שיימאס לכולם ויישכח העניין. כשהתגלה שרשות מס הכנסה שימשה ככלי בידיו של אובמה נגד גופים שהאידיאולוגיה שלהם אינה תואמת את זו שלו, החליקו את העניין ועד מהרה עברו לסדר היום. ובחודשים האחרונים הנשיא אובמה החליט שגם את החוקה אפשר לרמוס ולדרוס, להשחית ולזרוק, שכן איש לא יעצור בעדו, וכך הוא מוציא הוראות נשיאותיות אחת אחרי השנייה שרובן ככולן לא חוקיות. כל אלו על קצה המזלג, וכבר קצה נפשנו בכל הקורה. אך אין אנו יודעים ולו מעט ממה שקורה ומה שעוד עלול לקרות.

יוצא ששני המחנות נחושים בדעתם לנצח. האחד כדי להעביר את השליטה לידיו, והשני כדי לא לאבד את השליטה שכה חיונית להמשך הנוחיות אליה התרגל משך שמונה שנים ארוכות.