הפנים האותנטיות של זעקת הרווחה

"מהות המשבר של תקופתנו, טמונה ביחסים שבין היחיד לבין החברה".

היחיד הפך מודע יותר מתמיד לתלותו בחברה, אך הוא אינו חווה תלות זו כמשהו חיובי, כחיבור אורגני, ככוח מגן, אלא כאיום לזכויותיו הטבעיות, או אפילו לקיומו הרווחי.

כל בני האדם, לא חשוב מאיזה מעמד חברתי הם, סובלים מתהליך זה של התדרדרות. אסירים בבלי דעת של אנוכיותם, הם חשים חסרי ביטחון, בודדים ונטולי ההנאות הפשוטות של החיים.

"האדם יכול למצוא משמעות בחיים, קצרים ומסוכנים ככל שיהיו, רק באמצעות זה שיקדיש את עצמו לחברה" (אלברט איינשטיין).

לקראת סופו של חודש פברואר 2016, שודרה כתבת תחקיר בשם "הפנים האמיתיות של זעקת ילדי הרווחה", זאת במסגרת התוכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי.

הכתבה, שנפתחה בצורה די טובה וגם חלקים ממנה מוצגים כביקורת ראויה ומבורכת, שהציגה את מצוקת הרווחה הישראלית באופן כללי עקב ההפרטות המופקרות וחסרות האחריות של המדינה בעניין, מהר מאוד גלשה למהות שלמעשה ממתגת את מנהלי הרווחה, מנהלי העמותות ופנימיות הילדים והנוער וכמו-כן, את העובדים והעובדות הסוציאליים כחלק מתעשיה הפועלת במכוון למטרות רווח.

עניין של רייטינג

נשאלת השאלה, האם לאחר שבוצע תחקיר כל כך מעמיק וראוי, לא הוצג בצורה ברורה כי ההחלטה הסופית על הוצאתם של ילדים/ בני נוער מביתם והעברתם לידי העמותות והארגונים המפעילים בתים חמים/פנימיות, מתבצעת אך ורק לאחר תהליך ממושך של תלונות חוזרות ונשנות ומקרי קיצון, ביקורי בית חוזרים וחוות דעת חד-משמעית של העובד/ת הסוציאלי/ת (שצריך/ה להתמודד גם באופן אישי איתה), קיומה של ועדה שדנה בנתונים ובהשלכות, ורק לבסוף החלטה של בית המשפט לענייני משפחה?! הרי הסינון הוא ארוך, והבדיקות הינם מקיפות ומורכבות ביותר עבור שני הצדדים.

בכתבה מוצגת עדותו של מנכ"ל משרד הרווחה לשעבר, מר יוסי סילמן. בעדותו של סילמן ניכרת עריכה מגמתית שמי שמכיר כיצד נערכת תוכנית שאמורה ליצור רייטינג, מבין את המוצג בנושא. סילמן שמכיר את המערכת לא רק בהיבט המעריך מקצועית את עובדי הרווחה, מציג בכתבה את המערכת האחראית על הוצאת הילדים מביתם כמבוססת על מטרות רווח כלכליות של כל הגופים והארגונים המקבלים סכומי עתק מהמדינה בעבור קליטתם של הילדים.

נשאלת שאלה נוספת ולא פחות חשובה עבור סילמן, שנחשב כדמות מוערכת בכלל, תא"ל במיל', מפקד בכיר מחיל השריון וממקימי מפלגת 'יש עתיד', ובפרט על שר הרווחה לשעבר - ח"כ מאיר כהן, שמינה אותו לתפקיד מנכ"ל המשרד - השאלה מה היה כל כך דחוף לשתף פעולה עם כתבה מגמתית שהפיקה והוסיפה ליחס העויין, שגם בלעדיה מופנה כנגד המערכות שאמונות לשרת את מערכת הרווחה הישראלית?

מדוע להיות שותף וליצור מגמתיות נוספת, כנגד מערכת של עובדים ועובדות סוציאליים שנמצאים בחזית המאבק של כלל התחלואים החברתיים והמשפחתיים בחברה הישראלית, ומטפלים בצורה כל כך עמוסה ומעמיסה של מקרי קיצון הכוללים אלימות משפחתית, התמכרויות, נוער בסיכון וכיו"ב?

נטולי דעה

את התשובה ניתן לספק, כמי שמכיר את המערכת ואת עומסי העבודה בלשכות הרווחה, וכמו-כן את התנאים הקשים הקשורים במספרי התיקים לכל עובד/ת סוציאלי/ת.

הכתבה מצויינת דרך אגב, אם כי בצורה אינדיבידואליסטית עבור אוכלוסיית הרווחה הישראלית, המעודדת ומתסיסה את סלידתם בסופו של דבר לעובדים המטפלים בתיקים, ועלולה ליצור מגמה של אי-שיתוף פעולה מצידן ונזק טיפולי חמור, מגיעים למסקנה כוללת על סמך ראיונות אישיים, נטולי דעת והסמכה טיפולית-מקצועית עם בני אדם שללא ספק חוו טראומה אישית מסוימת מסיבות שונות ומעציבות שעלו בגורל חייהם, ופשוט מנצלת את חולשתם ואת סלידתם מהמערכת הסוציאלית כולה.

אין כל ספק בכלל, שהגופים והארגונים האמונים ואחראיים על קליטתם של הילדים והנוער המגודרים בסיכון, אינם נחשבים כנעימים עבור משפחות רווחה מוכות גורל.

אך לא כאן נופל הפור לאוכלוסיות הרווחה שמהן הוצאו הילדים מהבית. גורלן של משפחות הרווחה נגזר הרבה לפני עקב האחריות הכושלת וההזנחה של ממשלות ישראל מאז שנת 1996, והתמוטטות מדינת הרווחה.

שינוי דרמטי

המדיניות והתקציבים עליהם מדובר בכתבה, הם מדיניות מכוונת. זו מדיניות פוליטית שמתעלת כספי ציבור נרחבים לצרכים סקטוריאליים שמשמרים את שיטת הממשל. כאשר אין מספיק תקציבים להילחם בעוני, לייצר תוכניות מורחבות ולגרום לשינוי דרמטי שמצמצם את מס' התיקים הנדרשים לטיפול מעמיק, נוצר מצב של תיקי רווחה שמטופלים למעשה בשיטת "הפלסטר". דרך חסרת אמצעים יעילים ומשמעותיים, עד שאין מנוס מחוות דעת להוצאת ילדים מבית אלים, או בית שבו אין יכולת לטפל בצורה הראויה לצרכי הילד.

העובדים והעובדות הסוציאליים, צריכים להיות בין הפטיש לסדן עם תקציבים לא ראויים אשר מגבילים את יכולתם לסייע למשפחות הרווחה.

הנתונים אשר הוצגו בכתבה, ובין היתר הנתון המקומם שמראה על שהות ילדים במרכזי החרום מעל לשלושה חודשים, הם התוצאה של מדיניות ההזנחה הממשלתית ושל עומסי הטיפולים באוכלוסיית הרווחה.

הנתון המקומם ביותר שהוצג בכתבה, והוא חלק אינטגרלי מהמגמתיות שבה כנגד המערכת המטפלת, מראה על אחוז הילדים המוצאים מביתם כאשר לא קיים הצורך לכך. המגמתיות בכתבה, מצביעה גם כאן על השיקולים הכלכליים של מקבלי ההחלטות.

גם כאן נשאלת שאלה חשובה ביותר. מי קובע מתי ומדוע ילד/ה או נער/ה בסיכון יוצאו מביתם? מנכ"ל/ית עמותה? מנהל/ת פנימייה? בעלי אינטרס לרווח כלכלי ממצוקות הרווחה?

מדוע לא נשאל בכתבה המגמתית, מהו התהליך הנדרש שבו עוברים נסיונות לטיפול בתוך הקהילה ורק לאחר שכל הניסיונות כשלו, עוברת ההחלטה לידי בית המשפט לענייני משפחה, שרק לו הסמכות העליונה, המותנת והבלעדית להוציא צו המחליט על הוצאת ילדים/נוער בסיכון גבוה מביתם.

בחינת המקרים למרות העומס הנתון מבחינת התיקים ומבחינת המצב הרגשי משני צדי המתרס - הן של הגורם המטפל והן של המטופל, מתבצעים כל מקרה לגופו של עניין. השיקול הכלכלי בצורה חד- משמעית, אינו שיקול רלוונטי.

מסקנות מפורשות

השיקול הרלוונטי להוצאה חוץ ביתית, הוא אך ורק, בהכרח ובהתאם לנסיבות הקשורות בעניין, שיקול הקשור לתפקוד ההורים, ודאגה מתוך אחראיות מקצועית לשלומו של הילד. התהליך מתבצע בצורה מדורגת, כולל דיונים מקצועיים וועדות המגיעות למסקנות מפורשות.

הנתון המקומם בכתבה על אחוז גבוה מבחינת הילדים והנוער המוצאים מביתם שלא לצורך, מזלזל בצורה מחפירה בהחלטות של אנשי המקצוע שעושים עבודה מסורה ורצינית, ומציגה את החלטותיהם כשגויות ברובן.

מרבית העובדים והעובדות הסוציאליים, הנמצאים בחזית המאבק של אוכלוסיות הרווחה הישראלית, עושים עבודתם נאמנה. דאגתם של העובדים והעובדות הסוציאליים, מופנה בלי שום צל של ספק כלפי הסיוע לאוכלוסיות רווחה, המצויות במשברים אם מתמשכים, ואם זמניים.

למרות שכרם הנמוך יחסית למשק העבודה, החוסר בתקציבים להתמודדות ראוייה במלחמה יומיומית של אוכלוסיות מורכבות, לא פעם תחת איומים ואלימות מילולית, שחיקה נפשית, עומס עבודה רב, רואים העובדים והעובדות הסוציאליים את עבודתם כשליחות מאתגרת בכל על כלל המרכיבים האנושיים של מדינת ישראל.

מערכת הרווחה הישראלית, שרוב רובה הופרט בצורה חסרת אחריות ומקוממת, צריכה שינוי מדיניות מעמיק בכל הקשור להפניית תקציבים ראויים והורדת עומס התיקים, ובעיקר לשמירה ערכית, אותנטית, ומתן תמיכה והגנה הולמת לאלו העוסקים במסירות, נאמנות, ורגש מקצועי בטיפול האינטנסיבי והחשוב ביותר באוכלוסיות המוחלשות, המורכבות, והרגישות ביותר בחברה הישראלית.