תרחיש "על פרשת דרכים"

מדיניות "ניהול הסכסוך" ללא פתרונו עם הפלשתינים, שבה נוקט נתניהו מובילה למבוי סתום. זה דומה לתקופת הסטגנציה של גולדה מאיר שהסתיימה במלחמת יום הכיפורים. הדבר מביא להתגברות מסוכנת של הלאומנות הדתית-משיחית בקרב יהודי ישראל בשל תחושת המבוי הסתום והעדר התקווה ל"אופק מדיני".

הדבר גורם להתמשכות מה שהולך ומצטייר כ"אינתיפאדה שלישית". במקביל גדלה האפשרות לסיבוב נוסף בעזה ההרוסה שמבצע צוק איתן לא הכריע בה את ממשל החמאס, כחלק ממדיניות הסטגנציה, שלשיטת נתניהו משרתת את המשך הישרדותו בשלטון.

נתניהו שוקל לשמר את "הקואליציה הימנית" שלו כולל את בנט ואורי אריאל. זאת באמצעות צירוף "גלגל חמישי" בדמות כ-2/3 מסיעת "המחנה הציוני" בראשות בוז'י הרצוג, איתן כבל, ציפי לבני וחיליק בר. עבורם הוא שומר כפיקדון את תיקי: החוץ (לבני), הכלכלה והתעשיה (הרצוג), התקשורת (כבל) ושיתוף פעולה אזורי (חיליק בר). כך עשה אהוד ברק עם "עצמאות".

יש להניח שבסופו של דבר, בוז'י הרצוג ייאות להצטרף לקואליציית נתניהו הנוכחית על בסיס "תוכנית ההיפרדות" של ה"עבודה". זאת, ללא סילוק "הבית היהודי" ו"תקומה", ותוך השארת שרי הימין הקיצוני: זאב אלקינד ויריב לוין. דרישתו של בוז'י לקבל את תפקיד ממלא-מקום ראש הממשלה תוּמר בתואר סמלי ריק מתוכן שיוגדר כ"משנה לראש הממשלה". בתואר זה החזיק סילבן שלום שפרש. לצורך זה יידחו הבחירות המקדימות במפלגת ה"עבודה" ל-2017. זה עשוי להביא לפילוג המפלגה. תוקם סיעת שמאל פורשת שתמנה כשליש מח"כי "המחנה הציוני" בראשות עמיר פרץ ושלי יחימוביץ. סיעת השמאל תנסה לנצח בבחירות הקרובות ל"הסתדרות החדשה" שבראשה עומד כיום אבי ניסנקורן. זה הצטרף למחנה בוז'י. סיעת שמאל חדשה בכנסת תהיה תואמת לתופעת בארני סאנדרס ב"דמוקרטים" בבחירות בארה"ב, ולהבדיל לתופעת ג'רמי קורביין מנהיג הלייבור הבריטי. ח"כ הראל מרגלית המנתח את הארועים הפוליטיים ב"מחנה הציוני" מנסה להרים את "נס המרד" נגד התממשות התרחישים, אך בשלב זה נשאר "קול קורא במדבר". הרצוג במפלגת "העבודה" יוביל אותה לקואליציית נתניהו הרביעית ללא הפורשים מ"המחנה הציוני" שימנו שמונה ח"כים או יותר. זאת לפי דרישת החוק לשליש סיעה מינימום כדי להקנות לה מעמד סיעה חדשה מוכרת בכנסת.

מדובר באופציה היחידה שנותרה לנתניהו כדי לשרוד פוליטית. זאת, לאחר כישלונותיו הרצופים והסימולטניים. מדובר במדיניותו הנמהרת והנואלת בנושא האירני. מדובר גם בקיפאון המדיני שמייצר פוטנציאל מלחמתי. בנוסף, התנהלותו המזלזלת בנשיא ארה"ב מסכנת את המשך הסיוע הביטחוני בעשר השנים הבאות מארה"ב לישראל. הוא גורם לכך ב"תרגילי מנהיגות" חסרי תוחלת מול נשיא ארה"ב - אובמה. כל זאת כשקשה לנבא מה תהיה מדיניות הנשיא הבא בארה"ב בסוגיות הסיוע הביטחוני ומימונו במענקים לישראל.

נתניהו משחק גם במשחקים מסוכנים ביותר עם ארדואן על חשבון שת"פ עם הציר הנגדי של ציפראס (יוון), סיסי (מצרים), אנסתזיס (קפריסין) בעידוד ובתמיכת ולדימיר פוטין. נוכחות הרוסים בסוריה, גם אם היא מצטמצמת ושליטתם בשמי סוריה וחלק משמי ישראל - משמעותית ביותר לביטחון הלאומי הישראלי. נתניהו ושטייניץ יצרו פלונטר ענק בדרך טיפולם ב"נובל אנרג'י". הנושא הועבר להכרעת בג"ץ.

הסיבות שדוחפות את נתניהו למימוש אופציית הרחבת הממשלה עם הרצוג:

1. נתניהו מודע למתח הפנימי ההולך וגובר ב"ליכוד". זה מתבטא ביחסי חוסר פירגון מצידו כלפי השר החזק ב"ליכוד", ישראל כץ, שר התחבורה והמודיעין. נתניהו לא מפרגן להצלחותיו וחושש מעוצמתו המתגברת. גם שר הביטחון הפרגמטי והמקצועי, בוגי יעלון, נמצא במתקפה בבית-הדין של "הליכוד" בראשות מיכאל קליינר. הסיבה לעתירה נגד בוגי יעלון - עתירת הימין הקיצוני ב"ליכוד" בדרישה לסלק את יעלון מ"הליכוד", היא בשל כך ש"הפר" כביכול את "אידיאולוגיית הליכוד". זאת בשל העובדה שהחליט לקיים את החלטת בג"ץ ושלטון החוק בדבר פינוי והריסת מבני מתנחלים שנבנו בניגוד לחוק הישראלי והבינלאומי על אדמות פרטיות של הפלשתינים. במקביל פועלים במרץ ב"ליכוד" להכשרת בנייה במישור העקרוני באדמות הפלשתינים הפרטיות והחקלאיות ביהודה ושומרון. זה מעורר על ישראל את חמתו של העולם כולו.

2. נתניהו פוחד ממתווה ו/או מיוזמת השלום שיוביל אובמה בתאום עם הצרפתים והאיחוד האירופי, שיכפה על ישראל והפלשתינים לקיים מו"מ. זאת לפי פרמטרים שנוסחו במתווה ביל קלינטון מ-2000 ובתוכנית השלום הסעודית שאומצה על-ידי הליגה הערבית ב-2002-3; ובנוסף, נלקחו בחשבון פרמטרים מ"הסכם ז'נבה" בין ישראלים ופלשתינים. צריך להדגיש שכפייה מעצמתית גלובלית תביא בסופו של דבר לתהליך מדיני לפתרון סכסוכים. הדבר קורה עכשיו בסוריה וקרה גם באירן.

יוזמות אובמה והאירופים יקבלו אישור מועצת הביטחון של האו"ם והעצרת. אובמה חייב לפעול כך, כדי להצדיק את "פרס נובל לשלום" שקיבל בראשית כהונתו כנשיא ארה"ב. זה קרה לפני כשש שנים. פרס נובל זה הוענק לאובמה כמקדמה על חשבון קידום "מדיניות שלום" בעיקר במזרח התיכון. זאת מאחר שהעולם כולו משוכנע כיום שבסכסוך הבלתי פתור המתמשך בין ישראלים לפלשתינים מתקיים פוטנציאל לפיצוץ עולמי בין האיסלאם לעולם המערבי. כל זאת בעיקר על-רקע הקצנה דתית ולאומנית משיחית בשני הצדדים, עם פוטנציאל סיכון לאירועים בלתי נשלטים בהר-הבית בירושלים, שהאוונגליזם הנוצרי המתפשט והמשיחיות במגזרים יהודיים בישראל תורמים להם.

3. נתניהו חושש מתוצאות הבחירות בארה"ב בנובמבר 2016. המועמדים המובילים בשתי המפלגות אינם "כוס התה" של ביבי, שבנה על ציפייה למועמד אוונגליסט רפובליקאי בן-חסותו של שלדון אידלסון לנשיאות ארה"ב (כמו מאריו רוביו שכשל). לדבר זה זה אין היתכנות כיום, בעקבות תהליך הפריימריז לנשיאות בארה"ב ההולך ומתקדם ומגדיר מחדש את פרופיל הנשיאות בארה"ב.

א. דונלד טראמפ - ישנה באופן מהותי את מדיניות החוץ של ארה"ב ולא יהיה ב"כיסו" של בנימין נתניהו. הוא לא יסבול "הטפות מוסר" מנתניהו, למרות היותו רפובליקני (הוא לא שייך לזן האהוב על נתניהו ושלדון). מדובר ברפובליקאי בלתי נשלט ולא צפוי.

ב. הילרי קלינטון - תחדש את "מתווה קלינטון" ותשלח את בעלה כנציג בכיר ביותר של הנשיאה אם אכן תיבחר. ביל קלינטון יקבל מנדט נשיאותי מרעייתו להקים את שתי המדינות לשני עמים, ברוח המתווה הבלתי גמור שכתב לאחר תהליך ה"גישור" שקיים בין ישראל לפלשתינים. זאת תוך התייחסות למתווה השלום הסעודי שאומץ על-ידי הליגה ערבית ב-2002-3.

4. בנימין נתניהו הולך ומסתבך עם הרפורמים והקונסרבטיבים היהודים בארה"ב (שהם רובה המכריע של יהדות זו). זאת על-רקע התנגדות חברות הקואליציה החרדיות להסדר רחבת תפילה פלורליסטית ליד הכותל המערבי ובשל דרישות החרדים למנוע מרפורמים וקונסרבטיבים לטבול לפי מנהגיהם במקוואות.

לסיום

צריך לזכור שבמבוא להסכמי קמפ דיוויד מ-1978/9 שנחתמו בין ישראל לאנואר סאדאת המצרי - נקבע הצורך לטפל ולפתור את הסוגיה הפלשתינית.

סוגיה זו כוללת את סוגיות הליבה של "הר-הבית" בירושלים. הבעיה הפלשתינית לא נפתרה מאז 1948. היא עומדת במוקד התסיסה בעולם הערבי והמוסלמי וגם הנוצרי האוונגליסטי. לעולם הגלובלי אינטרס ברור לפתור סכסוך זה למען שלום הפְּלָנֵטָה כולה. זאת תוך פירוק פצצת-זמן מתקתקת מסוכנת ביותר.