הפרי של רבי שמעון

הגמרא במסכת שבת (ל"ג עמוד ב') מביאה על רבי שמעון בר יוחאי שהוצרך להתחבא מן המלכות ונכנס למערה ונעשה לו נס ונברא לו חרוב ומעיין של מים. ומובא במהרש"א, הרי היה פה נס בתוך נס, משום שעץ חרוב מתמלא בחרובים פעם בשבעים שנה מזמן הנטיעה ופה החרוב של רבי שמעון התמלא בפירות מיד.

והנה מובא בספרים הקדושים מדוע הקב"ה עשה נס שעץ חרוב יגדל לרבי שמעון בר יוחאי, הרי עץ חרוב לוקח שבעים שנה עד שגדלים בו הפירות וגם עץ חרוב זה פרי שלא בריא ולא טוב לגוף האדם, וכמו שהגמרא במסכת (שבת קנ"ד) אומרת, אין מרסקים את החרובים לפני הבהמה, שחרובים זה מאכל של בהמה. מדוע הקב"ה יוצר נס מעל הטבע, שעץ של שבעים שנה שיגדל ביום אחד ועוד העץ הזה הוא מאכל של בהמות, וידוע איך התורה הקדושה משבחת את רבי חנינא בן דוסא (ברכות י"ז) שרבי חנינא בן דוסא דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, למה כזה פרי נברא לרבי שמעון?

אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול - הגמרא במסכת תענית (כ"ג) מספרת על חוני המעגל, שראה אדם זורע עץ חרוב, אמר לו: בשביל מה אתה זורע עץ חרוב, הרי שבעים שנה לוקח עד שגדל, אמר לו אותו אדם, שהוא זורע את זה בשביל הילדים שלו, אם כך חרוב ‏מסמל את הנטיעה לדורות וההשקעה לא בשביל יום אחד, אלא השקעה בשביל הבנים והנכדים, השקעה לעתיד.

וכך האדם נברא בעולם לזרוע ולראות את הפירות אחרי זמן, לא לחכות לפירות מיד, אלא לזרוע ולחכות לפירות לזמן, כמו שהגמרא במסכת עירובין (כ"ג) אומרת, "אשר אנכי מצווך היום לעשותם" (דברים ז'-י"א), היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכך בדברי תורה, גם אם אדם שותל דברי תורה וגם אם לא יראה את הפירות היום, אחרי זמן יראה את הפירות.

וזה מה שרואים אצל רבי שמעון בר יוחאי - רבי שמעון בר יוחאי נכנס למערה שלוש עשרה שנים וחי שם מפירות של עץ חרובים וממים, וכל בשרו נתמלא בבקיעין וסדקים מחמת החול, הקב"ה רצה לתת לו חיזוק שידע דלפום צערא אגרא וסוף הכבוד לבוא ואיזהו חכם? הרואה את הנולד, וידע שהשכר הטוב הצפון לעתיד לבוא והקב"ה מקיים באדם את הפסוק "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (אבות ד'-ט'). ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, אז אם כך, לכן נברא החרוב למאכלו, שהחרוב יסמן לרבי שמעון את ההשקעה ואת העמל ואת הטירחה של שבעים שנה עד שהחרוב גדל. וגם לפעמים עץ חרוב אדם לא נהנה ממנו, רק הבנים שלו; אותו דבר רבי שמעון, את שלוש עשרה השנים במערה ואת העמל והטירחה שהוא עמל וטורח במערה, מסמנים לו את התורה שהוא נמצא עכשיו, עמל ויגע ומצטער, שלעתיד לבוא יצאו ממנה פירות ושמחה וסוף הכבוד לבוא. לכן זה הפרי שהקב"ה יצר לרבי שמעון לסמל לו את הסמל הגדול שחרוב מסמל.