יְמֵי מִלּוּאִים

יְמֵי מִלּוּאִים כְּדֵי לְמַלֶּא אֶת שֶׁהֶחֱסַרְנוּ
בֵּכְדֵּי לְהַשְלִים הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר הִתְחַלְנוּ
הַמַּתְחִיל בַּמִּצְוָה עָלָיו הַמִּצְוָה לִגְמוֹר
וְאֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לְקַיֵּם וְגָם לִזְכּוֹר
זֹאת לֹא בַּשָּׁמַיִם-בְּהֵשֵּׂג יַד
לְמַעַן תִּשָּמֵר לְעוֹלְמֵי עַד

יְמֵי מִלּוּאִים כָּאן הֵם יְמֵי קָרְבַּן שְׁלָמִים
שְׁלָמִים צָרִיך לְהַקְרִיב מְרָצוֹן לֹא חַיָּבִים
רָאוּי לְהַקְרִיב קָרְבָּן גָּם לְמַעַן הֶאָחֶר
לְהַקְרִיב כְּדֵי לְהֵיטִיב וְגָם לְכַפֵּר
לְכַךְ נִקְבְּעוּ יְמֵי הַמּלּוּאִים
גָּם לְאֵרוּעֵי אֶלֶּה הַיָּמִים

אילוּ נָהַגְנוּ כְּמֹשֶׁה כְּבַיָּמִים הָהֵם בַּמִדְבָּר
וְעָשִׂינוּ אֶת הַמּוּטַל עָלֶינוּ מִלְּגוֹ וּמִלְּבַר
הָיוּ הַמִּנּוּיִים נַעֲשִים מִבְחִירֵי הַצִבּוּר
וּמַנְהִיגֵינוּ נִבְחָרִים עַל פִי הַדִּבּוּר
כְּבִימֵי הַמִּדְבַר וְכִימֵי משֶׁה
נִמְחֶה נוֹקִיעַ וְלֹא נֶחֱשֶׁה

רוח הקדש שורה במשכן

בתום היום השביעי ובהכנס היום השמיני שהוא ראש חדש ניסן, נכנסו אהרן ובניו בפתח אהל מועד-למשכן, שם כבר שרתה רוח הקדש. כדי לקיים מצות ה' שקבלו מפי משה להקריב עגל, המזכיר את חטא העגל, הקרבן נקרא גם קרבן חטאת . אהרן ובניו מקריבים אותו לכפר על חטאת שנעשתה כאשר אהרן עשה את "עגל הזהב". אף על-פי שלא רצה לעשותו ששימש לעם "אלוהים", (אלה אלוהיך ישראל), אהרן לא עמד בפני לחץ העם שהוסת על-ידי "הערב רב" ועשה את עגל הזהב. ביום השמיני נצטוו בני אהרן להקריב קרבן - עולת תמיד, מול זקני ישראל כשהעדה מקריבה קרבנות הראשונים באותו יום במשכן. כאן אנו חוזרים אל "הלחשושים" של אלה מן העם בכל הנוגע למינויים שנעשו על-ידי משה: אהרן כהן גדול ובניו כהנים וכולם משרתים בקודש. רש"י מתיחס לעניין זה באמרו: משה חש בצורך לנמק את המינוי שעשה קם ואמר לעדה כולה המנוי של אהרן ובניו נעשה על-פי הדבור, על-פי צו מאת הקב"ה ולא על דעת משה, שיש בכך משום טעם לפגם, אלא משה היה "אנוס על-פי הדבור". משה הענו לא רצה שהציבור יאמר: ברור מדוע מינה אחיו אהרן ואת בני אחיו כי צאצאי שבט לוי שהוא אבי אבותיהם הלא נאמר להם: ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כך צויתי. (צו ח/לד.

כל המוסיף גורע

משנדרש נושא תפקיד לעשות דבר, יהא זה מנהיג או מצביא, וכי יש במעשיהו להיטיב לצבור, עליו להקפיד בעשיה, לעשות את אר נדרש לעשות ולא להוסיף או לגרוע מכך. על האיש שלא לעשות אשר לא נצטוה לעשות, אחרת במקום להיטיב עם הציבור הוא מזיק לו. המשל הראוי לעניין זה הוא: הדרך לגיהנם רצופה כוונות טובות. ויש גם ביטוי נוסף שאיננו ממקורותינו האיש שרת: "שירות דב" . (ממשלי הממשיל משלים הצרפתי לָה פוֹנְטֶין) שלפי תוכנו מסופר באדם שאלף דב לשמור עליו. באחד הימים נרדם מאלף הדב מתחת לצלו, אלא שזבוב טפיל עמד על אפו שהציק לאיש ולא עזבו. משראה זאת הדב נטל אבן וזרק אותה על הזבוב שעמד על אפו אשר חמק, אך פצע את אדונו. כאשר אדם נוהג לא בתבונה ולא רואה את תוצאת מעשהו פוגע בלי כונה במטיבו. לענייננו האסון שפקד את אהרן במות שני בניו בשרפה באש שיצאה מן השמים ושרפה אותם חיים בעוד מקריבים לקב"ה קרבנם.

בני אהרן נעשו בחמרה רבה כי הם עשה אשר לא נצטוו לעשות. למרות שכונתם כמו אותו דב נטוע אמונה בה', אלא בהפירם את אשר נצטוו לעשות והכניסו למשכן אש משלהם, לא התרחש כמצופה ולא יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים (ט/כד). האש יצאה ושרפה אותם את נדב ואביהוא ובכל נגרם לאהרן צער גדול מנשוא אלא שאהרן קבל את הגזרה: וַיִּּדֹּם אהרן. (י/ג) כי ידע שבניו הפרו את דבר ולא זכרו: כל המוסיף גורע.

עשו בני אהרן את אשר לא נצטוו לעשות

נאמר בפרשנויות לאמור על מות שני בני אהרן, כי הם לא מלאו את שליחותם כפי שנצטוו לעשות שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם (י/א) מדוע עשו דבר שהקב"ה לא צוה אותם לעשותו?, אין הדבר מפורש בפרשה מלבד האמירה כי הם עשו אשר ה' לא צוה אתם. הכניסו אש למשכן אש משלהם, למרות שהם חזו באש שיצאה מאת ה' ואכלה את העולה והחלבים שמשה ואהרן הקריבו באהל מועד, הם אמורים לחנוך את המשכן ולברך את העם. הם לא נהגו כמשה ואהרן שאלה לא הכניסו אש למשכן. והשאלה מדוע בני אהרן הכניסו אש זרה משלהם על המחתה, בבואם להקריב קרבנות על המזבח.

דבר זה מעורר תמיהות רבות בעיקר בגלל העונש החמור שנענשו בני אהרן הם שלמו בנפשותיהם. מצתעוררת השאלה מדוע נהגו בני אהרן כפי שנהגו? האם היה בלבם ספק אם אכן תצא אש מאת ה' ותוכל את הקרבן שהם מקריבים לו, אנו שומעים כאן מעין פקפוק אם אומנם יתרחש הדבר שהתרחש עם משה ואהרן, גם אתם. נראה פה מעין אם הם מקובלים על ה' כמו משה ואהרן וספק הי הבל אם תצא אש מאתו ותוכל את הקרבנות. רמז לפקפוק או לספק שבלב בני אהרן מובאת ההפטרה שיוחדה לפרשה זו מספר שמואל, בה מסופר את הספור על העברת ארון האלוהים על עגלה רתומה ומובלת על-ידי עֻזָּה ואחיו בני אבינדב כאשר עזה אחז בארון אלים כי ראה כי עומד להשמט שם נאמר: ויבאו עד גרן נכון וישלח עֻזָּה אל ארון האלוהים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלוהים על השל וימת שם (שמואל ב') האם הספק שהיה בלב עֻזָּה דומה לספק שנכנס בלב בני אהרן ככל שהיה ספק בלבם? ייתכן שאפשר להניח גם שבני אהרן חששו פן הקרבנות שהם יקריבו לא יתקבלו על-ידי הקב"ה, שמא הם לא ראויים לכך מפני מעשיהם. ייתכן שראו עצמם לא ראויים למעמד זה. ברם בהמשך יש רמז לפיו, בני אהרן נכנסו למשכן שתויים על כך אמר רבי ישמעאל: על כי נכנסו לאהל מועד להקריב קרבן כשהיו שתויים, ובהמשך נאמר עוד: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בְּבֹאֲכֶם אל אהל מועד ולא תמותו חוקת עולם לדרתיכם. (י/ט)

רש"י מבסס את הקשר בין הציטוטים שהובאו על "שתויים" ועל "יין ושכר אל תשת..." ועל "שתיקת אהרן" במות בניו במדרש אגדה: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו על פתח חניות (כלומר למטרה פסולה או פלילית) והתיז את ראשו בשתיקה ומנה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון? אלא ממה שהוא צוה על השני לאמור: "לא תכנס בפתח חניות". מאמירה זו למדים מה היה חטאו של זה שהותז ראשו כי הוא נמצא בפתח חנויות. גם אנו מקישים מן הדברים לימינו, לַדֹּפִי שֶׁבָּנוּ כלפי חשודים ונחשדים.

אֵין מַעְנִישִׁין אֶלָּא אִם קֹדֶם מַזְהִירִין
מַזְהִירִין עַל פִּי חוֹק וֻבַפְּסִיקָה נִזְהָרִין
וְאֵין הַקָּטֶגוֹר דַיָּן וְאֵין הַרְשָׁעָה בְּסָפֵק
לְהַרְשָׁעָה חַיַּב הַקָּטֶגוֹר רְאָיָה לְסַפֵּק
לְעִתִּים שׁוֹכְחִים אֶת הַכְּלָל
וְעֵד שֶׁקֶר מַפִּיל חַף חָלָל
וְשַׂם נָקִי מֵרְבַב אֻמְלָל
וְגָם חֵרוּתֹו נָבָל שָׁלַל

מֵנִיעַ רוֹעַ נֶפֶשׁ הָאָדָם מִבִּינָתֶנוּ נִשְׂגַב
הֲמִפְּנֵי שֶׁיֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנֶּעוּרָיו
וְרַק בְּהַפִּילוֹ חָלָל יָבֹא רָשָׁע עַל סִפּוּקוֹ
כּי אֶצֶל רָשָׁע רִשְׁעוּתוֹ הִיא לֶחֶם חֻקּוֹ
לְבַעֵר אֶת הַרַע מַעֲשֶׂה חָשׁוּב
וְלַמַּצְפּוּן יֵשׁ לִהְיוֹת קָשׁוּב
חָשׁוּב מוֹצָא פִּינוּ לִשְׁמוֹרּ
וְעָדִיף לִהְיוֹת הַסָּנֵגוֹר