הוקעת החייל - ירייה עצמית ברגל

וכי מי יסבך את מעמדו ומצבו המשפטי בהצלת חיי יהודים כנגד כל זב ומצורע השולף סכין ורוצח אותנו? הרי ראינו את המאבטח שכשאזרחים השפילו לרצפה את המחבלת הערבייה מכפר קאסם, והמאבטח יכול היה לירות בה חופשי בבחירת המטרה - הוא השתתק בגופו ובנפשו, ורק אזק אותה. הצידוק המטופש שאמה של המחבלת נתנה - שהסכין (היו לה שתיים) היא לצורך חיתוך פירות לסלט לבתה שבדיאטה - צידוק זה רק מדגיש את ההבלות שבו.

אם זה לא אות ודגל מתנוסס המבשר לכל הערבים שדם יהודי הוא הפקר, כמו שהיה בכל מהלך המאה שעברה עד שהוקמו המדינה וצה"ל, אז מה כן? כעת כל הערביים המוסתים, חופשיים לפגע ולרצוח בנו, ובמקביל, מלבד המשכורת השמנה והמענקים כפרס מממשלת האוטונומיה על ביצוע הרצח, יעזו להגיש תביעה לפיצויים מממשלת ישראל. וכי למה לא? אם אנחנו כאלה דבילים ומטומטמים - אז למה לא לנצל את רפיון הרוח של היהודים, והיותם רגילים להיות נרדפים ומושמדים בקלות, ומדוע להרים את הסכין? זה הרי כל כך קל, ומוכח בשטח, שאין מה להתווכח.

מתי, ואחרי איזו מהלומה שנחטוף מהקיצונים המוסלמים, שמעבר ובתוך הקו הירוק, מתי יגיעו המשפטנים החכמים שלנו למסקנה המתבקשת, שאנו מצויים בעיצומה של מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה: לגבי התוקף אותך - יש רק ברירה אחת: או שתמגר אותו, או שהוא ימגר אותך. הכל נחתך בפעולה אחת. ומתי יואילו חכמי הדור המושכלים, להתעשת ולפקוח את עיניהם, ולא להטיל עונש מאסר, או אפילו לאזוק חייל שביצע את הכלל הראשון במלחמה, של הגנה טוטאלית מפני מחבלים? כלל המחייב סיום האפשרות לתת למחבל להמשיך בכלל אי-פעם במסע הרצח?

האם רק רצח שיתרחש במעוזי הצפונבונים שלא שירתו מעולם בצה"ל, וגם אם כן - לא החזיקו רובה ולא נטלו חלק במלחמת הקיום של עמנו, האם רק במקרה של פעולה כזו יתעוררו יפי הנפש שכל כך דואגים ל"אומללים והמסכנים", שממוקדים אך ורק בחיסול כל הכופרים מכל דת, ובטיהור ישראל מיהודים - האם רק אז יתעוררו מהאופוריה של הסיסמאות הנבובות שאבד עליהן הכלח לאור המציאות הדואבת - של שלום, שתי מדינות על אותה פיסת קרקע מזערית, ושאהבת היהודים תגיח לפתע ממעמקי המסגדים ובתי הספר שעד היום מחנכים שאין ישראל, יש רק פלשתין אחת על כל השטח בין הים לירדן?

החלום בן מאה ושלושים השנה שיש תקווה לחיים בצוותא בשלום - החלום הזה למרבה הצער יישאר חלום. המציאות חזקה יותר מכל התקוות והחלומות, וטופחת על עיני כל החולמים והמשלים את עצמם. גם על חלומו של ז'בוטינסקי, שקרא לערבי "אחינו" והתכוון לחלוק עימו את ישראל מהים עד המדבר. אם לא נתעשת במהרה, ונחדל לעשות צחוק מצה"ל ומיכולתנו לחסל את הבעיה ללא התערבות מבחוץ - אנו נכרות את הענף עליו אנו יושבים, וארץ ישראל תישאר רק בסיפורי התנ"ך ובשירת משוררי ספרד.

יש לשחרר מיידית את החייל, לבקש את סליחתו, ולציינו כחייל אמיץ שכל מעשיו נבעו מתפקידו להגן על בני עמו.

מול ההחלטות השגויות של התביעה הצבאית והזלזול בחייל אמיץ, שהפך לסמל, יש לחזור להיגיון ולצדק הקיומי, הדורש לנהוג לגמרי אחרת. מה שקרה כאן (ההתנכרות לחייל) הוא לא רק בושה לממסד הישראלי, אלא נושא פרי הילולים מסוכן של זירוז מסעי הרצח והפיגועים: שאף חייל לא יהין להשתמש בנשק כלפי מחבלים, ובכך ירבו הנרצחים מבינינו. אם לזאת כיוונו המחוקקים - אין תקווה לארץ ישראל.