'שמחה גדולה' בקרב מאשימי החייל מהתקרית בחברון. הדוח הפתולוגי קבע: הירי שלו הרג את המחבל! מה הרבותא כאן? בוודאי שהירי הרג, ממתי הורגים מחבל מת?
כל ההתנהלות נראית כרצון עז של כל המערכות 'לנצח' את החייל. ההדלפה לעיתונות מהתחקיר המבצעי המוקדם, ההכתרה של מעשה החייל כ'רצח' שבאה מצד התקשורת, ומצד שר הביטחון יעלון, בשעות הראשונות לאחר האירוע.
ומה אומר חוק השיפוט הצבאי? החוק קובע כי אם לאחר תחקיר מבצעי כלשהו, הפרקליט הצבאי הראשי מחליט כי חומר החקירה מעלה חשד לביצוע עבירה, הוא מעביר למצ"ח את נסיבות האירוע, כשנאסר עליו "לצרף דבר מחומר התחקיר, ובלא להצביע על חשד כלפי אדם שהיה מעורב באירוע". וזה מעלה שאלה נוקבת. האם כך התנהלה חקירת החייל? הרי חוקרי מצ"ח המנהלים את החקירה כבר יודעים מה העלה התחקיר הראשוני בשטח, כשהחייל המבוהל, אינו זוכה לייצוג, ושר הביטחון מספר בכל מקום מה העלה התחקיר הצבאי, ומוקיע את מעשיו ה'אסורים' של החייל... ההיה מישהו שהיה לו עניין לנצח את החייל בקרב על דעת הקהל? שלקח על עצמו את ה'עסק' באופן אישי?
כל כללי החקירה של השיפוט הצבאי נרמסו ברגל גסה. חקירה נקייה לא תהיה כבר כאן. הכול נאמר מצד שר הביטחון, הרמטכ"ל ודובר צה"ל: "אירוע המנוגד לכל ערכי צה"ל ולמוסר שלו... צריך לשמור על צלם אנוש", "זו לא תרבות צה"ל, זו לא תרבות העם היהודי", אם הם פסקו וקבעו לפני שהתחילה אפילו החקירה, אז לשם מה צריך את מצ"ח בכלל? ולשם מה היה החייל אזוק? האם הוא עריק שיש חשש שימלט? האם הוא מסוכן לציבור? ביד מי הפתרונים?
מרחק קטן
עד היום לא התייחסו באופן ממשי למומחה למשל לשפת גוף ד"ר אמיר הלמר, שפרסם את ניתוח תיעוד הירי, וממעקב של שנייה אחר שנייה, עולה באופן חד-משמעי שהאירוע הווה עדיין סכנה! יש חשד לחגורת נפץ כי המחבל לבוש במעיל צמר עבה ביום חמסין, מזיז את ראשו וידו לעבר סכין שנמצאת במרחק קטן מגופו, והמציאות תואמת לחלוטין את גרסת החייל, כי בשניות שלפני הירי היה סיכון מיידי מהמחבל. אז, ורק אז מתבצע הירי של החיל (את הסרטון ניתן לראות בערוץ 7).
הציבור אמר את דברו בפרשת החייל. נדמה שיש כאן צבא המוכן להקריב את חייליו כדי להוכיח את ההומניות שלו. יש כאן כנופיות בוגדים הפועלות לאור היום נגד בני עמן ומדינתן, השותלים מאות צלמים כדי לתעד כל פעולה ותזוזה של חיילי צה"ל, כדי ליצור סרטים מפוברקים וכדי לנהל מלחמה פסיכולוגית נגד ישראל והעם היהודי. עיתונאים המקבלים חופש פעולה לסקר פעולות בשטח הלחימה, כמובן תמיד לצד הערבים,והמביאים בסופו של דבר את החיילים ל'הצטייד' בעורכי דין צמודים. ומאידך יש לנו חיילים מצוינים שאינם זוכים לגיבוי.
דווקא המסוכנים מסתובבים חופשי. לפני מספר חודשים התבררה תביעה בבית משפט אמריקני כנגד בנק ערבי. התובעים היו נפגעי פעולות איבה שטענו שהבנק מימן את פעולות הטרור של חמאס. התביעה התקבלה ונפסקו פיצויים, אבל מי היו אלה שהופיעו כעדים מומחים להגנת הבנק הערבי שמימן את הטרור? לא יאומן. אבל אלה היו שלושה גנרלים ישראלים:
אורי שגיא ראש אמ"ן לשעבר, תא"ל אילן פז שהיה ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, ואבי קוסטליץ לשעבר ראש אג"ף בשב"כ
התביעה הוגשה בניו-יורק ב-2004 נגד הבנק הערבי על-ידי 500 נפגעי טרור ב-24 פיגועים שונים של חמאס. הבנק הפסיד בתביעה והושטו עליו תשלומי פיצויים לנפגעים ולמשפחות. במבצע חומת מגן ב-2002 נתפסו אלפי מסמכים ביניהם כאלה הקשורים לבנק הערבי. הבנק גייס מומחים שיעידו כי לא היה לו יד במימון הטרור וכול התנהלותו כבנק היא אך בצדקה וקדושה.
הכל ביחד
שלושה אלה, שגיא, פז, וקוסטליץ, מסרו תצהירים לבית המשפט בניו-יורק ושם פסל השופט את עדותם בנימוק שלא הביאו כל עדות מקצועית להפרכת טענות הנפגעים היהודים, וכי "הם ניסו לבלבל את המושבעים כדי להסיח את דעתם מהראיות הממשיות ולכן כעדים אינם מהימנים בעיני בית המשפט האמריקני". במילים אחרות השופט זרק אותם מבית המשפט.
ואתה שואל את עצמך, מה מביא שלושה אנשי ביטחון בכירים לקום ולהעיד כנגד נפגעי טרור יהודים ובעד בנק ערבי? האם בגלל רצונם לפגוע עוד בנפגעים היהודים? אולי אמונה בצדקת הבנק? אולי וירוס השמאל הקיצוני שאימץ זה מכבר את הפגיעה במדינת ישראל? או שבצע כסף, סכום כספי גדול שלא יכלו לעמוד בפניו? או הכול ביחד...?
אז הם אינם מסוכנים, הם היו הרי גנרלים וכו', אבל מאיר אטינגר שנמצא כבר תשעה חודשים במעצר מינהלי, ללא הסבר של מדוע ועל מה, כל כך מסוכן שאי-אפשר לשחררו אפילו לברית המילה של בנו... והרי פעם ברבות הזמנים יצטרכו לשחררו, אז מה יעשו אז עם המסוכנות שלו? ומה עם העצור אוליאל בפרשת דומא, שמאז ההצתה השנייה בכפר כנגד העד והקביעה החד-משמעית כי זה לא 'טרור יהודי', לא שומעים עליו ועל ענייני דומא עוד?
אז יש מסוכנים בחוץ, יש מסכנים בפנים, ועולם כמנהגו נוהג.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
