רחבעם זאבי ("גנדי") נרצח בשנת 2001. כעת מתייצבות מספר נשים מול אילנה דיין בתוכנית "עובדה" וטוענות שהוא הטריד אותן מינית כאשר היה אלוף פיקוד המרכז, בשנים 1972-1968 - דהיינו: לפני 48-44 שנים. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עינת רביד, מתירה לפרסם את הכתבה ודוחה את בקשת האלמנה והבן למנוע שידור האשמות אלו.

כבר יצא לי לראות החלטות הזויות, אבל דומה שזו של רביד - שוברת שיאים של חוסר היגיון, חוסר הגינות ואף גרוע מכך. הבה וננתח את נימוקיה - הנראים כאילו באו בעקבות ההחלטה שקיבלה מראש, ולא ככאלו שהובילו אליה.

1. יש עניין ציבורי ב"גנדי" משום שהמדינה מממנת את הנצחתו. אבל רביד לא מסבירה לנו, ולו במילה אחת, מדוע הגיעה למסקנה שהעניין הציבורי הזה גובר על זכות היסוד לשם טוב.

2. יש עניין ציבורי בשידור תלונות על הטרדות מיניות. אבל רביד לא עוסקת אפילו לרגע בשאלה האם מדובר בתלונות שיש בהן ממש, לפחות לכאורה, ובשאלה מדוע המתלוננות שתקו כמעט יובל. במיוחד נכונים הדברים כאשר היחידה שמתראיינת למצלמה היא רבקה מיכאלי - שקשה לומר עליה שהיא אישה חלשה ונטולת קשרים.

3. כבוד המת עשוי לסגת מפני חופש הביטוי. אבל רביד שוב לא טורחת להסביר כיצד הגיעה במקרה הספציפי הזה להחלטה להעדיף את חופש הביטוי. היא מתעלמת לחלוטין מהיגיון שכל ילד מבין: המת לא יכול היה להגיב!

4. ההגנה של דיין אינה "הגנת סרק". זהו הנימוק המטופש ביותר בהחלטה, שהרי רביד עצמה אומרת בהמשך, שממילא אי-אפשר להגיש תביעת לשון הרע בשל פגיעה במת - אז על איזו "הגנה" היא מדברת כאן? מאחר ש"גנדי" לא יכול להגיב, ומאחר שהזמן העצום שחלף מאז האירועים מקטין למינימום את האפשרות שמישהו אחר יוכל להגן עליו, הרי שלפני רביד בכלל אין גירסה של זאבי. יש לה גירסה אחת ויחידה, זו של דיין, ועל בסיסה היא קובעת שזו אינה "הגנת סרק". כזו חריצת דין במעמד צד אחד, מזמן לא ראיתי.

5. "גנדי" לא הגיש תביעת לשון הרע נגד "חדשות" שפרסם בשנת 1991 האשמות דומות. אז מה? היו לו שיקולים משלו, שהיום כמובן לא ניתן לבדוק. חוץ מזה, על אותה כתבה היה חתום רונאל פישר - לא בדיוק האדם הכי מהימן וישר בסביבה.

6. לא הוכח שדיין עברה על כללי הרשות השנייה והאתיקה. שוב טיעון מטופש של רביד, המצטטת בעצמה את דברי השופט עוזי פוגלמן (בעניינה של דיין מול סרן ר'!), ולפיהם יש לבדוק בין היתר האם המפרסם ביקש את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום. וכאמור, קצת קשה לעשות זאת כאשר המושמץ נמצא כבר 15 שנה בעולם שכולו טוב.

אי-אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שדיין שוב קיבלה מבית המשפט יחס מיוחד וייחודי, ששום עיתונאי אחר לא היה מקבל. בית המשפט העליון, בהרכב של תשעת השופטים שדנו בעניינו של סרן ר', נתן לה את היחס הזה וכמובן אותת בכך ליתר שופטי ישראל. חשוב ביותר לזכור, שבאותו פסק דין לא נסתר המסד העובדתי שקבע השופט נעם סולברג בבית המשפט העליון, ולפיו דיין פיברקה שלושה קטעים בתחקיר זה. משום מה, בית המשפט העליון קבע שהפברוק נעשה בתום לב; אני לא מבין עד היום איך אפשר לתפור קטעים וליצור רושם מופרך, ולעשות זאת בתום לב.

ועוד נקודה חשובה: אפילו אם "גנדי" היה בחיים, לא הייתה משמעות לטענות הללו. בתי המשפט מוכנים במקרים נדירים לקבל עדויות עתיקות-יומין על עבירות מין - אבל רק כאשר מדובר במעשי אונס, ובעיקר כאשר הקורבנות היו קטינות ויש הסבר פסיכולוגי לכבישת הטענות במשך שנים ארוכות. לא כאשר מדובר בהטרדה מינית, לא כאשר מדובר בכ-45 שנה, לא כאשר מדובר בנשים בוגרות.

בהקשר זה יש גם לזכור, שהחוק למניעת הטרדה מינית נחקק ב-1998 - דהיינו שלושה עשורים לאחר מעשיו הנטענים של זאבי. אי-אפשר לבוא ולהשליך מהמצב החוקי של 2016 לזה של 1970, וגם אין להתעלם משינויים בתפיסות החברתיות. לא כל מה שמהווה הטרדה מינית כיום היה הטרדה מינית לפני דור וחצי - לא מבחינה חוקית ולא מבחינה חברתית.

הכתבה של דיין על "גנדי" איננה עיתונות. זוהי רכילות גסה, צהובנות לשמה, עשיית רייטינג - וכסף - על גבו של מי שאין לו כל יכולת להגיב. כל זה קיבל גיבוי בהחלטה שיפוטית מטופשת ובלתי אנושית.