בעתירות נגד ההינתקות, בג"צ קבע בפתח פסק דינו: "ימים קשים הם ימים אלה. העם מפולג. מרחף חשש של אלימות" (הדגשה א.פ.). לצערנו, החלטת בג"צ והדיון הציבורי בעקבותיו לא הצליח לאחות את הקרע או לפוגג את החששות. ההיפך הוא הנכון. חלק גדול מן העם (אולי הרוב) חש שגונבים לו את המדינה באמצעות קומבינות, מניפולציות והפרת התחייבויות מפורשות שניתנו לו ערב הבחירות הקודמות.
לא כולם תומכים בדרכם של מתנגדי ההינתקות, ויש אף רבים שמוכנים להקשות עוד יותר על המועמדים לפינוי. אבל קשה להתווכח עם תחושותיהם וטיעוניהם המרכזיים. הרי בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני כשנתיים בלבד היו שני מועמדים לראשות הממשלה: מועמד אחד הצהיר בפני הבוחרים שמדינת ישראל חייבת לנהל מו"מ עם הפלשתינים מיד לאחר הבחירות ואם המו"מ לא יצליח, על ישראל לפנות את עזה באופן חד-צדדי. המועמד השני הבטיח מלחמה בלתי מתפשרת ובלתי פוסקת בטרור מבלי לעשות כל ויתור לפני מיגור או "חיסול הטרור". המועמד הראשון הפך ללעג פוליטי, זכה ב-19 מנדטים ונמחק מהמפה הפוליטית בישראל. המועמד השני זכה בניצחון חסר תקדים, גרף 40 מנדטים, התקבל בידיים פתוחות בבירות העולם והפך למעין מלך בישראל. חלפו מספר חודשים, הטרור לא חוסל והמנהיג הנבחר אימץ את תוכניתו של המועמד המפסיד מבלי להתנצל על גניבת המנדטים.
היום ראש הממשלה משווק את ההינתקות, בעזרת חבריו החדשים בשמאל הקיצוני, כניצחון גדול של הציונות. נטען שההינתקות "משחררת" אותנו מכל התחייבות שהייתה לנו לכאורה כלפי מיליוני ערבים בעזה, משחררת אותנו מעול ביטחוני ותקציבי כבד, מכל לחץ בינלאומי עתידי, והעיקר - משחררת אותנו ממועקה מוסרית.
מאידך, טוענים מתנגדי ההינתקות בדיוק ההפך. דהיינו, הערבים לא יסתפקו בהתקפלות חלקית, והנסיגה רק תגדיל את תאבונם לעוד ועוד ויתורים, כפי שמעידה הדרישה החדשה של הפת"ח לחזרה לגבולות שביתת הנשק של 1949 ומסירת נתיב העשרה לידי הפלשתינים. בנוסף טוענים המתנגדים להינתקות שהביטחון והכלכלה רק ייפגעו – צה"ל יידרש לתת פתרונות להגנת אשדוד ואשקלון, שיהפכו בין לילה לעיירות ספר על גבול עוין - פתרונות שיכבידו על תקציב המדינה בעיצומה של שנת בחירות. לבסוף, המתנגדים מדגישים שמרבית הגבולות בעולם נקבעו לאחר "תפיסה לוחמנית" וסימון גבול על-ידי הצד המנצח – וכך ראוי שיהיה גם במדינת היהודים – שהרי אנו פה לא רק בזכות הכוח אלא בעיקר מכוח הזכות.
כוחות הרשע הפלשתינים סופרים את הדקות לפתיחת חגיגות הגירוש. כוחות הביטחון שלנו ביצעו את כל המודלים, מאות קראווילות הוצבו סמוך לחוף ניצנים, הבולדוזרים מוכנים להרוס את מבני המתיישבים ולהבעיר את קברי יקיריהם, ואף-על-פי-כן, לא מאוחר מדי לקיים משאל עם, על-מנת להציל את המחר המשותף של תומכי ומתנגדי ההינתקות.
יש להפסיק לשלוח ילדים לצמתים סואנות על-מנת לחלק סרטים כחולים או כתומים, ולאפשר לכל ישראלי בוגר להשליך פתק "בעד" או "נגד" תוכנית ההינתקות.
מדינות גדולות ומתוקנות מישראל כמו שוויץ, צרפת, בריטניה וכן מדינות בארה"ב, מקיימות משאלי-עם כעניין שבשיגרה על שאלות עקרוניות, ועקרוניות פחות. דומני ששאלת ההינתקות הנה מרכזית וחשובה דייה על-מנת לקיים משאל בישראל.
הכרעה במשאל, תהא כפי שתהא, "תכשיר" את ההחלטה. אם הרוב יצביע בעד ההינתקות זה יאפשר למתנגדים להשלים ביתר קלות עם גורלם המר. אם והציבור יחליט לדחות את תוכנית ההינתקות, אזי מנהיגינו ידרשו לחזור לעבודה ולהציג לציבור חלופה טובה יותר, כפי שבצרפת ובבריטניה דחה הציבור את חוקת אירופה שהומלצה להם על-ידי מנהיגיהם ודרש משהו טוב יותר.
