שנים של עבודה ומאמץ, כמה זמן ואנרגיה אנו משקיעים בבניין האישיות שלנו. כבר מגיל צעיר יחסית, שבו אנו מתחילים להיות מודעים לעצמנו, אנו חושבים על שכלולו של עולמנו הפנימי והנגזרות הרבות שיש לכך - על אלו מידות לעבוד, מה צריך לתקן, אלו כישורים לפתח ולשכלל, ממה צריך להיזהר וכו'. זהו תהליך אינסופי שמלווה אותנו כל החיים.

גם האיכר עובר תהליך דומה. בכל שנה מחדש הוא חורש את רגבי האדמה, מעדר, זורע, משקה, מזבל, קוצר ולוקט. הפירות המתוקים והעסיסיים הם הביטוי של כל אותה תקופה עמוסה לעייפה. תחושת הגאווה למראה השדה הפורח ממלאת את כל חדרי הלב. האיכר ששמח במעשי ידיו לא שם לב כיצד אט-אט הוא משאיר את כולם בחוץ, גם את אלוקים, אני ואפסי עוד!

אל מול ההתנשאות הזאת מעמידה התורה תמרור - שנת שמיטה. בצעדים קטנים ובלב מלא היסוסים אותו איכר ניגש אל שער השדה, פותח אותו לרווחה, שומט ומרפה מאחיזתו ומשליטתו המוחלטת במציאות. הוא נזכר שגם הוא אורח, שאין שום דבר קבוע, שכל ההצגה החיצונית הזאת לא שווה שום דבר, מפני שהכל חוזר בסוף למי שהכל שלו.

האפשרות להרפות, לנתץ מסגרות, לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים, ולהתחיל מחדש בשנה הבאה ממקום בוגר יותר, היא מתנה עצומה שעלינו לאמץ ולחבק חזק בשתי ידיים.

את עמדת הנפש של שנת השמיטה עלינו לאמץ לחיי המשפחה. האפשרות לבחון את עצמנו מחדש, לא לראות שום דבר כקבוע וכברור מאליו, להתגמש ולהיות פתוחים לשינויים מפרים, רק תעצים את הבית ותבנה קומות חדשות שלמות ויפות הרבה יותר.