ימי ספירת העומר הם שלב ביניים בין חג הפסח לחג השבועות. בחג הפסח הייתה יציאת מצרים. הקב"ה נגלה על בני ישראל והוציאם ממצרים בשעה שעדיין לא היו בשלים להתגלות כזאת. הם היו שקועים בטומאת מצרים, ולכן היציאה משם הייתה בדרך של "כי ברח העם" - בריחה מפני הרע. בשפת החסידות נקרא הדבר 'אתערותא דלעילא' התעוררות שבאה מלמעלה, אינה שייכת לאדם עצמו, שכן היא באה בכוחו של הקב"ה. המטרה שלאדם תהיה התעוררות משל עצמו 'אתערותא דלתתא', התעוררות מלמטה.
בספר 'שער הכוונות' של חיים ויטאל מובא עניין ספירת העומר. בפסח נולד עם ישראל, והתחיל את דרכו בעולם, ובשבועות קיבל העם תפקיד ומשמעות. דומה הדבר לזמן שבין לידת אדם עד ליציאתו לעולם לרשות עצמו. התקופה היא תקופה של התבגרות, כמו עלה התלוי על עץ ועד עצרת שבו הופך העם לבוגר והעץ כולו 'עלווה'.
כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא איננו כשר לקבל את התורה הקדושה. על כן משה רבנו מעבירם בשבע שבועות, מפסח ועד שבועות, שבע 'ספירות' או מידות של הנפש. לספירות יש תפקיד של תקשורת וביטוי, תיווך בין הקב"ה ובין העולם, בין הקב"ה ובין האדם. הקב"ה נשגב מבינתנו והשגתנו ולעולם לא נצליח לתארו במושגים הכפופים להגבלות של מציאות זו.
התחושות והפעולות שבחיי היום יום שלנו הן נגזרות של שבע הספירות ה'תחתונות': חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, והן אלה שעוסקות ברקימת קשר בין הקב"ה לעולם, ובין האדם לסביבתו.
עם ישראל היוצא ממצרים הוא עם של עבדים. בשבתו בארץ מצרים לא טעם טעמה של נתינה, של אהבה בלי תנאי, של חסד עם הזולת, על כן בשבוע שלאחר פסח מלמדם הרועה הנאמן-משה, מהי נתינה. ספירת החסד אינה מתחשבת בצורך של הזולת בה, או במעשים שלו כלפי מעניק החסד, היא רוצה רק לתת. הענקה, לפני התפתחויות אחרות בקשר.
גבורה, היא התגברות ואיפוק. עם ישראל הלומד מהי הענקה, צריך לדעת כי לכל נתינה צריך להציב גבולות. ספירת הגבורה תגביל את החסד ותרסן את ההענקה במידת הדין, כלומר בהתחשב במעשיו של הזולת, מידה כנגד מידה, ולא יותר.יש שיראו בכך כעס וריחוק, אך לא כך הוא. כל המטרה היא התגברות על היצר. גם בבריאת העולם היה לגבורה תפקיד קריטי, לבלום את החסד הבלתי פוסק, שלכל דבר תהיה צורה מוגדרת, ושלא תגדל עד אין סוף.
תפארת, פועלת כדי להגיע לאיזון הנכון בין החסד והגבורה, בין הענקה והאיפוק, התפארת היא נתינה מדויקת ומחושבת והיא נקראת גם מידת הרחמים. מתחשבת בדין אך מבקשת למצוא דרך מתאימה ומאוזנת להיטיב עם הזולת. האמנות היא ליצור שילוב ראוי בין כוחות הנפש ולהגיע להרמוניה. שלישייה זו נוגעת בעיקר למעניק. האם ראוי להעניק או לא, וכמה.
נצח, קידום נוכחותו של צד אחד על חשבון זולתו. צבא שמנצח אויב מכריז על ניצחונו כאשר הנוכחות שלו במרחב היא מוחלטת. כפרט - אדם שמגיע למסקנה שהדבר הנכון לעשות הוא להימנע מלעזור לחברו למשל והדבר יהיה בסופו של דבר לטובה לחבר, במידת הנצח שבגבורה מתחזק הביטחון בהחלטה לסרב וכן העמידה מול כל הגורמים שמתנגדים. כלומר אם אדם החליט שלא לאפשר לעצמו לעשות מעשה מסוים, מידת הנצח בולמת את הספקות, את רפיון הידיים. מידת נצח שבגבורה היא סירוב עיקש.
הוד, ספירת ההוד היא ההכנעה של צד אחד כדי להיות קשוב לצד השני ולאפשר לו מקום ונוכחות. אפשר לדמות זאת לזוג רגליים בתנועה: רגל אחת נעה ומתקדמת ורגל שנייה דוממת ומאפשרת לרגל הראשונה לזוז, ולהפך.
יסוד, היא ההתכללות של כל הספירות יחד, כדי ליצור קשר בריא, מדויק ואמיתי עם הזולת. אחרי שמידת התפארת איזנה בין חסד לגבורה, מידת היסוד מאזנת בין הנצח וההוד, ולאחר מכן אוגדת את כל הספירות יחד. מידת היסוד היא המידה שמוציאה לפועל את כל כוחות הנפש של האדם.
מלכות, היא הספירה האחרונה ומתפקדת גם אצל המשפיע וגם אצל המושפע. מצד המשפיע עליה לדאוג שאחרי שהשקיע, הוא יצליח לממש את כוונותיו. ומצד המושפע, עליה להיות מודעת לשפע ולקבלו במלואו. המלכות היא קבלת השפע המלכותי על-ידי הנתינים.
העבודה העצמית נקראת 'המשכת המוחין למידות'. כל יום ויום מימי הספירה מציין מידה פרטית ועל האדם לתקן את אישיותו ונפשו. עם ישראל היה מוכן לקבלת התורה בחג השבועות, אחרי 49 יום בהם עבד על המידות, וכך אנו באים לחג השבועות ויכולים לקלוט את ההשפעות הרוחניות שמוענקות בו.
