מריבות על מחיצות רק יצרו מחיצות גבוהות יותר

בשבת בצהריים, אלחנן - אחי שכה חסר לי ביום הזה - קרא לאיתיאל ולי לצאת איתו לדרום מבלי להסביר למה זה חשוב. הוא קרא לנו והלכנו אחריו. את אַחַי אנֹכי מבקש.

ידענו את הסכנה, ולמרות הפחד פחדנו [בחרנו] להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, ה'למה' היה ברור. באמצע אותו הלילה, היינו כבר עייפים, אך למרות הפחד לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל "כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה, אין לך באמת חופש בחירה".

כשהגענו לבית משפחת מאיר בבארי, מיכל סרבה לפתוח את דלת הממ"ד. היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה אלי "תדבר, שנשמע את העברית שלך' והיא לא פתחה עד אשר צעקתי אליה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', והדלת נפתחה מיד. אתוודה, זו לא הייתה תפילה, זו הייתה זעקה: "אני יהודי, אני פה בשבילך. בבקשה, תפתחי את הדלת". הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על-ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה. אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכל וסיכנו הכל. והכל מתוך רעות ואחוות אחים ושל שותפות גורל ודרך.

לא אשכח שנשאלתי "מדוע הלכתם, הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?". הכאב מעצם שאילת השאלה עדיין מהדהד בי. אלחנן אהב את משפחתו וידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, ואף על-פי כן בחר להיכנס לתופת כי ידע שהעם הזה ראוי.

בחודשים האחרונים, כאשר רוחות המחלוקת חזרו לנשוב, נפגשנו - בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות מרקעים שונים וכאבים כל כך גדולים. קשה להבין עד כמה החדר היה מלא בכאב, כאב של אם דואגת לבנה ואב לבנו. ושניהם דואגים למדינה, לחיי אדם ולחטופים, אבל עם דעות שונות כל כך. הקשבנו, התווכחנו, הסתכלנו בעיניים, והתמלאנו בענווה שהובילה לאהבה, ובעזרת השם מההקשבה הזו עוד יצמח תיקונה של החברה.

את ההקשבה שכחנו. הרשינו לעצמנו לתקוף ללא רחם. כאשר הביקורת הופנתה כלפינו, הזדעזענו שחושדים בנו בדברים שכלל לא העלינו על ליבנו, וחזרנו לתקוף איש את רעהו. שכחנו שגם כאשר העם הזה יוצא למחאות ולוויכוחים זה מהסיבה שגורל המדינה היחידה שיש לנו - בוער בכולנו. שכחנו שבכולנו עוד מפעמת ובוערת אהבת האחים ומאח לא נפרדים. בשביל אח עושים את הכל.

כמו כל אהבה לאח, לא משנה כמה מבקשים ממך להסביר, לא תמיד ניתן להסביר מה הופך את אחיך להיות כל כך מיוחד ולמה לעולם לא יהיה לו תחליף, כי מעל הכל, האהבה של האח היא כי הוא אח. אך כשצריך בכל זאת להסביר על אהבה, כל מה שניתן זה להצביע על הגוונים המיוחדים שבאישיותו, אשר שופכים אור על שאלת ה"למה", למה אננו כאן, למה אנחנו אוהבים את אחֵינו - את עמנו.

מכובדַי, החתנים והכלות, קטונתי מלהיות מביניכם. מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו. יושבים לפני אנשי רוח, מעשה, עצה, חכמה ותבונה. אתם המלאים ביצירתיות, בהתמדה ומופת למסירות וערכיות, נושאים כולם יחד את לפיד אורו המיוחד של עם ישראל, לפיד העונה לשאלת ה"למה" בקול רם וברור, לפיד אורו של העם על גווניו השונים, אור לגויים, העובר לאורך כל הדורות ומבקש לשמור על החלום, חלום תיקון העולם מתוך מלחמת הקיום הלא נגמרת של העם היהודי.

אתם מתחומי המדעים מצעידים את עם ישראל לעבר שגשוג, סקרנות ועליונות טכנולוגית. חקר המוח ומציאת מזור לחולים ברפואת הנפש וברפואת הגוף. מרן הראשון לציון שספיו נמצאים בכל קהילות ישראל, אנשי תרבות, קולנוע, תקשורת ועיתונות, גיבור ספורט מכבי שכולנו גדלנו עליו, אישה שעמלה בתוך הזוועות כדי להוציא את הצדק לאור מתוך החושך העצום שפקד אותנו, מי שעזר לספק תשובות למשפחות נעדרים וחללים שעברו עליהם ימים ולילות בספקות. נמצאות כאן נשים שכל חייהם עסקו בפרויקט אחר פרויקט ותרמו בכל אשר פנו, אנשי חברה וערבות הדדית.

איתנו יושב מר איל ולדמן, חתן הפרס ליזמות וחדשנות טכנולוגית, אבל איל הוא גם אב שכול. במרחק דקות ספורות מהמקום בו נפל אלחנן, נרצחה דניאל ז"ל. לשאלתי, איל ענה שדניאל הייתה בחורה מדהימה, מלאת שמחת חיים, עבדה קשה כדי להצליח ולא ויתרה על הנאות החיים ביחד עם בן זוגה נעם ז"ל. דניאל הכילה וסייעה למגוון אדיר של אנשים. כולם אהבו את חברתה ובעודה חוגגת נרצחה בידי אויבינו תאבי הדם. יהי זכרה ברוך.

ויחד נתאבל ויחד נבנה את אשר נהרס ויחד גם נמשיך גם את המסע המופלא של העם הזה. מכובדי, אתם, יחד עם אלפי גיבורים ואנשי עשייה אלמונים, מספרים מי הם אחינו כל בית ישראל, ועונים בכך בצורה עמוקה ביותר לשאלת ה"למה".

לא ננטוש את אחינו בדרום ובצפון, את אחינו שנלחמים ומשפחותיהם התומכות, את אחינו שלחמו ונפצעו, אלו שניתן לראות את פציעתם ואלו שפציעתם אינם נראית. לא נשכח את אחינו - אזרחים, לוחמי כיתות הכוננות בעוטף ולוחמי זרועות הביטחון השונות שנפלו בקרב ומעשי גבורתם עוד יסופרו בספר דברי ימי ישראל. לא נשכח את אחינו ואחיותינו החטופים בידי מרצחים, ומדי יום נתפלל ונפעל לחזרתם.

לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה, כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה. שומר אחי אנוכי.

תודה לאלחנן על השיעור הזה ועל כל כך הרבה להטיל על השותפות בלחימה בקור הרוח והתבונה גם ברגעים הקשים ביותר תודה להורי על החינוך שקיבלנו לתורה, לאהבת אדם ומסירות בתיקון העולם בסבלנות כחוליה בשרשרת הדורות, לשלומית והילדים - שי, טל אורות, מבשר, קרן אמונה והוד שממשיכים את דרכו של אלחנן בעשייה ובהתמודדות יומיומית. תודה לאיֶּלת אשתי, שעלתה לבדה לארץ ובכל יום מספרת לי מחדש למה כאן.

אסיים במילותיו של אחי, בהן חתם את מכתבו לשלומית: "האמנתי בדרך, האמנתי בשוב עמנו לארצנו והאמנתי במעשה קטן שמחולל הרבה, דגש קטן שיציל חיים. אם אמות כחלל במלחמה על ארץ, שיזכרו ויזכירו שאין מדובר בעוד מלחמה או אינתיפאדה או שטות אחרת. מדובר באותה מלחמה ארוכה על ארצנו ועל זהות עמנו הנמשכת כבר כמעט 150 שנה. רציתי וניסיתי להיות אדם, להיות יהודי". תודה רבה.