סתם בני אדם היינו

אתמול, בשנה ה-49 לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, השתתפתי עם רבים מחבריי באזכרה לחללי גדוד 71 באנדרטה בגבעת הסלעים בשייח ג'ראח.

אם היית רואה אותנו, קשישים בשנות ה-70 ואף ה-80 לחיינו, היית מתקשה לראות בנו את אשר היינו: חיילים מהשורה, מי מאתנו עזי נפש, מי גיבורים ומי פחדנים. סתם בני אדם היינו, שמיתוסים, שירים וספרים קשרו כתרים לראשיהם. ובכל זאת עשינו את העבודה.

היינו נערים בראשית שנות העשרים לחיינו, זה עתה השתחררנו מהסדיר, בחורף הגשום של פברואר 1967 עברנו אימון הקמה בערד, ולא חלפו ימים רבים נקראנו למילואים, ונכנסנו לקרב הגורלי בתולדות העם היהודי. בלילה שבין ה-5 ל-6 ביוני פרצנו את גדרות הגבול שבין העיר החדשה לעיר העתיקה.

ליל גורלות היה הלילה ההוא: בונגלור אחד הפריד בינינו לבין 1897 שנות חורבן ירושלים, שריפת בית המקדש, ואובדן ריבונותנו על ארץ ישראל.

מוטה גור אמר שהצנחנים שחררו את ירושלים. אם נשלים את דבריו של האיש המיוחד הזה, נאמר שהיינו בסך-הכל חוד החנית של צבא העם כולו. אתנו לחמו לוחמי חטיבות ירושלים, הראל, עציוני, כוח מחטיבה 80, תותחנים, הנדסה, רופאים וחובשים אזרחיים, חיל-האוויר, גדוד שיריון פיקודי של פיקוד מרכז.

כוחות אלה לחמו לצדנו גוננו על אגפינו, ואפשרו לנו מרחב פעולה מאובטח בתוך גבולות העיר המזרחית והאגן הקדוש.

אמרו מעתה: העם היהודי כולו שחרר את ירושלים והשיב אותה לחיקו. נזכור גם את קורבנה של חטיבת ירושלים שבקרבות אבו-תור, בקו העירוני, הקיזה דם רב לא פחות מלוחמינו בגבעת התחמושת. נזכור את גדוד דוכיפת ומפקדנו הנערץ אהוד שני שנפל בקרב נגד השיריון הירדני בגבעת המבתר.

התבוננתי בתמונות הנופלים, בבני המשפחות, הורים שאינם עוד אתנו, את הצער שלקחו עם אלי קבר, את הבנים, הנכדים שנותרו אחריהם, את היגון ועמו גדולת הנפש המלווה את עם ישראל. יש בתוכנו החוברים עם האויב בשטנתו אלינו, ולהם נאמר ביום הזה - איש לא יכול עלינו! אנחנו על המפה ונשאר בה לדור ודור.