לא בכדי מזוהה חג הביכורים גם כחג התורה. יותר מכל חג יהודי אחר מאפיין את חג השבועות המיזוג המושלם שבין עוצמתה של היצירה הטבעית-מעשית לבין עוצמתה של היצירה הרוחנית העליונה בעולם.
למראית-עין פועלים, אומנם, שני הכוחות האלה באורח נפרד ובכיוונים שונים, כשכל אחד מהם שואף ומוליך על-פי דרכו ויעדו שלו; אלא שלמרות שהם נראים, לכאורה, כקוטביים וכמנוגדים זה לזה - הם, בכל זאת, משלימים, בסופו של דבר בהכרח, אחד את משנהו, ויוצרים במשותף את ההרמוניה העולמית הכללית, תוך תיאום מכוון מלכתחילה. המיזוג ביניהם מושלם עד כדי כך,בכתובים שאין באחד אלא מה שיש בחברו.
חג השבועות מזוהה בתורה כ"חג הקציר ביכורי מעשיך" (שמות כ"ג, ט"ז). עיצומו של החג ומהותו הם קודש לשמחת היצירה הטבעית, כשהכל אומר שירה לחיים של עמל ויצירה במסגרת הטבע הטהור של עם הושב על אדמתו..
קשר הדוק
גם באי-קביעתו של חג השבועות, במפורש, כיום מסוים בחודש, אלא בסוף תקופת ימי העבודה - "מהחל חרמש בקמה" - יש כדי להעיד על אופיו ומהותו של החג בתקופת השנה הזאת; כשכולו יונק את חיותו מן האדמה והטבע, ואינו משועבד לגורמים אחרים. למעשה הוא נועד להעלות את הגורמים החילוניים, כביכול, לדרגה עילאית, ולהאציל עליהם מהוד-קדושתו הרוחנית של העולם.
עם זאת ראוי לציין שדווקא קביעת ו' בסיוון כמועד ה"רשמי" של מתן התורה לכאורה - יש כדי לסמל את קדושת היום ומהותו.
ולבסוף: אף שאין אנו מוצאים בתורה שום רמז לקשר הגדול שבין מתן התורה לעיצומו של חג הקציר - הרי לא בכדי נבחר היום הזה לזמן מתן התורה. מכאן, שדווקא חג זה, המסמל את תקופת העבודה והיצירה הטבעית - הוא, ורק הוא, ראוי לקבלת התורה, להפעלתו של הכוח הרוחני בעולם העשייה, ולהחדרתו בכל תחומי החיים היומיומיים שלנו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
