הדבר שבאמת הורג את הרעיון ההגיוני של "שתי מדינות לשני עמים" הוא שאי-אפשר לפנות מבתיהם 300,000 איש.
האמת? גם אם אפשר היה, (האם אתם יודעים שחלק ממפוני גוש-קטיף עדיין גרים, גם היום, עדיין ב"מחנות הפליטים" הקרויים "קראווילות"?) גם אם אפשר היה לפנות 300,000 איש, אני ממש לא רוצה ש, נגיד, 30,000 מהם יעברו לגור בעירי, כפר סבא, ואמצא את עצמי בעיר עם רוב דתי, ששולטים בה חוקי השאריעה.
לא מעוניין!!!
כך שאי-אפשר. ואני גם חד-משמעית לא רוצה!!!
אבל,
אולי גם בכלל לא צריך?
כי רגע,
בואו נחשוב.
מה עם "מיתווה תש"ח"?
הרי ערביי טירה וטייבה לא פונו בתש"ח, כשהוקמה מדינת ישראל!!!
נכון?
הם קיבלו אזרחות של ישראל, כולל כמובן הזכות המלאה לבחור ולהיבחר לפרלמנט שלה, והנה אכן הד"ר
אחמד טיבי הרופא המוסלמי מטייבה הוא חבר פרלמנט מן המניין בישראל, בדיוק-בדיוק כמו היהודי חובש הכיפה מר
בצלאל סמוטריץ!
נכון?
אז באמת,
בואו נחשוב,
האם יש איזושהי סיבה לכך שכמובן בחסות המעצמות ואף בהשגחתן ההדוקה, גם עם חיילים של המעצמות,
האם יש איזושהי סיבה לכך שבדיוק אותו המיתווה אשר היה אז, בתש"ח, הדרך הנכונה האחת והיחידה, לא יהיה נכון ומתאים לחלוטין גם היום, ולא יבוצע שוב בדיוק-בדיוק כמו בתש"ח כשנבין שלהישאר הם ואנחנו ביחד פירושו שישראל תהפוך חד-משמעית למדינה עם רוב ערבי, וכדי להינצל מכך, ניפרד הם ואנחנו, עם הסכמתם או בלי, בחסות המעצמות, לשתי מדינות לאום, שבכל אחת מהן יש גם מיעוט גדול ושווה זכויות וחובות של בני הלאום השני?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
