בן כספית מחכה למשיח יעלון <br>

"זה היה נאום מכונן, צלול, שהציג אלטרנטיבה ברורה לשלטון העוועים הסהרורי שמבצע בעצם הימים ‏האלה השתלטות עוינת, כוחנית, על הממלכתיות הישראלית", כותב בן כספית בטורו, שמתייחס לנאומו של ‏משה יעלון (בוגי) שמצהיר שיתמודד על הנהגת המדינה אל מול בנימין נתניהו (ביבי). ‏

אז מה מפריד את בוגי מביבי, לשיטת בן כספית? בעוד שאליבא דתפיסת העולם של ביבי (לפי כספית), ‏הגויים "צרים עלינו לכלותנו", בוגי, לעומת זאת, מתריס ש"עזבו אותנו באמשכ'ם, אין שום איום קיומי", ‏ותוך כדי שאנו "עוזבים את האיום הקיומי באמש'לנו", ממליץ בוגי, עדיף להיצמד לדוד שלנו, הלא הוא ‏הדוד סם, ולא לפשל עימו; ‏

לאחר שכספית מצטט את דבריו של בוגי, שאמנם לא דיברו ישירות על מחדליו של ביבי, אך רמזו עליהם ‏ברחל בתך הקטנה, שואל בן כספית שאלה רטורית: האם בוגי היה מדברר את טרונייתו כלפי ביבי, אלמלא ‏הדחתו לטובת אביגדור ליברמן? כך רומז כספית לצביעותו ורפיסותו המוסרית, לשיטתו, של בוגי. ולא רק ‏הוא: לשיטת בן כספית גם גדעון סער, משה כחלון, וגבי אשכנזי, היו יכולים להרים את נס מרד הביקורת על ‏ביבי, אך הם לא עושים זאת, מדוע? כי התחת שלהם דבוק יותר מידי לכסא השלטוני (כך אומר כספית, אם ‏כי לא בדיוק במילים אלו).‏

מתקווה להחלפת שלטון הביבי (תקווה ששותפים לה עיתונאים רבים, תוך שזיק התקווה ניצת בעיניהם כל ‏אימת שמתגלה פרשת בקבוקים/גלידת פיסטוק/כלבה בשם קאיה/תקציב איפור ועיצוב שיער/ביביטורס), ‏עובר כספית לערגה על השלטון הקודם. כן, ניחשתם נכון. בימים אלו אנו חוגגים עשור לפריצת מלחמת ‏לבנון השנייה, זו שנוהלה על-ידי האזרחים אהוד אולמרט ועמיר פרץ, זו שהחלה עם חטיפת (שבכלל הייתה ‏הרג וחטיפת) אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, זו שנתפסה בעיני הציבור בישראל ככישלון, תפיסה שהצמיחה ‏כוכב עולה בשמי הימין הדתי בשם נפתלי בנט (שאגב, כל בקשותיו להסיק מסקנות מכשלי לבנון וצוק איתן, ‏בדמות עידכון הקבינט, נענו בהתייחסות מזלזלת של ביבי).
‏
אז בן כספית חושב שהמלך לא עירום, הוא לבוש, ושמלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה ולא כשלון. ‏הכיצד? לשיטת כספית, ב -2000 אהוד ברק קיפל את צה"ל עם זנב בין הרגליים חזרה לשטח ישראל, מה ‏שהוביל לחטיפת שלושת החיילים. לדברי כספית "נסראללה ראה כי טוב, והמשיך. הוא הבין שבצד השני יש ‏פראיירים, שמכורים לשקט, ו"מכילים" כל השפלה שיושפלו". ואין לי אלא להסכים עם כספית;‎‏

כספית ‏טוען, ואני מסכימה איתו, שמאז מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שנוהלה בסגנון "בעל הבית השתגע", תוך ‏הרס התשתיות בלבנון, אין יותר חטיפות, ואין יותר ירי על ישובי הצפון. באופן אישי אני סבורה, כי ‏אולמרט יכול היה לעשות זאת, משום שגישתו כלפי הפלשתינים הייתה יונית, מה שאפשר לו את האשראי ‏לכסח את הגורמים הקיצוניים‎ ‎‏(כספית מאזכר זאת בהמשך טורו).‏

אני מסכימה עם כספית, ועם גישתו הדואלית, ולפיה יש להחזיק בשתי אמות מידה - אחת לאויבים המרים ‏‏(חמאס וחיזבאללה), והשנייה, לאויבים המתונים. הוא כותב: "מלחמת לבנון השנייה, היא, לדעתי, המודל ‏שבו צריכה לנהוג ישראל אל מול שכנותיה, בשכונה המופרעת שבה היא תקועה. קווים אדומים ברורים, ‏נבוט גדול ביד אחת, עלה (אמיתי) של זית בשנייה. מי שמפר את הריבונות, חוטף מכה חסרת פרופורציה". ‏ואין לי אלא להסכים, ולהירתע מאותו כלל במשפט הבינ"ל, הדן ב"פרופורציונליות", כלל שאינו רלוונטי ‏בשכונה מצ'וגעת כשלנו. ‏

בהמשך הטור עורך כספית ניתוח מבריק, במסגרתו הוא מסביר מדוע התחמשות החיזבאללה אינה קשורה ‏כלל לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, זה היה מתרחש בכל מקרה בגלל אירן, וכן, הוא דן ביתרונות ‏המלחמה אשר חשפה את ערוות צה"ל הבלתי מוכן. זה ניתוח ריאלי, מומלץ לקריאה, שמזכיר לנו כמה ‏דמויות נשכחות כגון עמיר פרץ, דן חלוץ, אודי אדם וגל הירש, וגם כאלו שהמלחמה הייתה קפיצת המדרגה ‏שלהם (מירי רגב).‏

הפרק הבא של טורו מסביר כספית כיצד פישל ביבי, כאשר התעקש לסכל את הסכם הגרעין האירני, עניין ‏שהיה מנוי חתום וגמור זה מכבר, ובעשותו זאת, סיכל את האפשרות להגדיל את הסיוע הביטחוני לעשור ‏הקרוב. מומלץ לקרוא ולהבין איך ביבי, שמציג עצמו כ"ביטחוניסט", גרוע לישראל הרבה יותר מימנים ‏שפסעו שמאלה (כגון אריאל שרון ואהוד אולמרט). מומלץ לקרוא את הטור ולהבין את הלך המחשבה ‏הראוי, ואת דרך הניתוח.‏