תפסת מרובה לא תפסת

מי שעוקב בהתמדה אחר ה"שערוריות" הקולניות של הזמן האחרון בחברה הישראלית, יבחין שמקורן תמיד באותן חלוקות-יסוד: "של מי גדול יותר" (הכוונה לאלוהים, כמובן) ו"מי יפה יותר" (בעיני עצמו, כמובן). רובן המכריע של המלחמות, לרבות הסכסוך הישראלי-ערבי, נובעות מכך. מוקד הטרור העולמי נמצא בדיוק באותה סוגיית ליבה - האיסלאם נגד כולם. כך גם הצפון העשיר, התרבותי והמתקדם כביכול, מול הדרום העני "והמפגר". "הלבן (השליט) מול השחור (העבד)". "הגזע העליון" מול הגזעים "הנחותים". הנורמטיבי (דו-מיגדרי) מול "החריג" (רב-מיגדרי), ועוד.

תמיד זהו מאבק על שימור עליונות מול המאתגרים אותה, או הצדקתן של זכויות-יתר - תהיה הדרך בה הושגו אשר תהיה - מול המערערים על צידקת ההוויה הבלתי-שוויונית כעובדה, תוך התעלמות מיסודותיה וגורמיה. הנחת-עבודה בסיסית בכל המאבקים הללו היא שכל האשמה, או לפחות רובה המכריע נמצא בצד השני. הנחת עבודה בסיסית שניה, ושגויה גם היא, הינה, שמה שלא יעשו השכל והזמן, יעשו הכוח, האלימות והדווקאיזם, וגם זה עורבא פרח.

אין מתאים יותר מהעם היהודי להוכיח שגישות אלה מוטעות. מוכרת בוודאי לכולם האימרה הידועה: "ככל שיענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ". משמע, כור הצריפה איננו מחליש את הנרדף או המוכה, אלא דווקא מחסן ומחזק אותו; נכון, הוא גם יותר קשה. מכאן שרק הבנה נכונה של המציאות - מהן המחלוקות, מה מקורן וכיצד ניתן לצמצמן, וההידברות החותרת לפשרות הוגנות בין גישות מתנגדות או שונות, יכולות להוביל למודוס ויונדי חדש, שאין בו מנצחים ואין בו מפסידים אלא מרוויחים בלבד. אולי מרוויחים פחות ממשאלת הלב האולטימטיבית, אבל מרוויחים. שאלת הרווח איננה פשוטה. למשל, האם עושר חומרי מופחת - אצל העשיר הקטנת העושר, ואצל העני הקטנת העוני - לעומת חיסכון בחיי אדם הוא "רווח" או "הפסד"?

אין פירוש הדבר שלעולם אסור או לא תתכן הפעלת כוח. סביר מאוד להניח שכלפי מי שאינו מכיר בכללים הנ"ל, עשוי להיווצר מצב של הכרח להפעיל כוח. כורח זה ישמר כל עוד אין הסכמה בין הצדדים על דרך הטיפול במחלוקת, שעיקרה העדפת הפשרה בהידברות. הסכמה כזו נוצרת רק כאשר לשני הצדדים אותה הבנה בסיסית. ככלים לפתרון מחלוקות, גישה זו נוהגת גם בשלום וגם במלחמה, גם בדמוקרטיה וגם במשטרים טוטאליטריים. החיים הם רצף של מאבקים ברמות חברתיות שונות ובעוצמות שונות. האינטראקציה עשויה להחליף צורות מספר פעמים בטרם תיושבנה המחלוקות, או בטרם תשנה התפתחות המציאות את סדרי העדיפות שבהם ימוקדו ניגודי ההשקפות.

בתקופה אחרונה נתקלנו בכמה דוגמאות למחלוקות שממחישות היטב את חוסר התכלית בה אנו מתנהלים בדרכי הטיפול בהן.

ועדת ביטון

הרעיון מאחורי הקמת הוועדה היה לבחון, בשיתוף עם יוצאי עדות המזרח נושאי היסטוריה, תרבות, ומסורת שמקומם היחסי בסל הערכים הישראלי המתגבש בהתמדה, אינו מייצג היטב פלג אוכלוסייה זה (לדעתו). ישבה הוועדה על המדוכה, הכינה דוח עב-כרס ופירסמה אותו בקול ענות תרועה. אולם, עד מהרה התברר שמישהו בוועדה התבלבל וחשב שתפקידה היה לשנות את מדינת ישראל. מן השיח שעלה ועדיין עולה אחרי פרסום הדברים, ניתן להבין שיש מי שמפרש את הדוח "כמהפך" בישראליות - עד עכשיו היינו "מערביים", מכאן ואילך נתחיל להיות "מזרחיים"; זו טעות גסה ומסוכנת, שלטעמי שותף לה יו"ר הוועדה עצמו. מי שמשלה עצמו שיש סיכוי למגמה זו, רק יצליח לעורר שדים רדומים, יקצין את הריאקציה לדוח ביטון ויקטין את הסיכוי להשגת תמהיל הוויה ישראלי חדש. בתמהיל זה אין חשוב יותר וחשוב פחות, טוב יותר או טוב פחות, אלא איזון משופר בין תפיסות, מורשות, ותרבויות יציגות של כלל עדות ישראל.

ביטון גורס שהמזרחיים "נמצאים בגטו"¹ כאילו מישהו הכניס אותם לשם. לדעתי הוא טועה. אם הם בגטאות הרי הם שם מבחירה, ובמקום להתלונן ולהיות "המסכנים הכרוניים" של החברה הישראלית, מוטב יסתכלו סביב ויראו כיצד בני העדה ובני קהילות אחרות, צעירות מהם בחברה הישראלית, התמודדו, מתמודדות ומשתלבות בה. סיוע תמיד יכול לעזור, אבל את העבודה הקשה יצטרכו "המזרחיים" לעשות בעצמם, אין קיצורי-דרך.

את העמקת שילוב המזרחיות בישראליות, צריך להתחיל במספר מסלולים מקבילים: ביטול הרבנות הכפולה ונוסחי התפילות הכפולים; לימוד ערבית בבתי הספר היסודיים והתיכוניים שלנו כשפה נוספת (לא במקום אנגלית); טיפוח האידיש והלדינו כהתמחויות תרבותיות שנתמכות ע"י משרדי החינוך והתרבות; עיבוי לימודי הסיפרות וההיסטוריה היהודית בחומרים מ"תקופות הזהב" של יהדות המזרח; שיפור האיזון בחלוקת משאבים בתחום התרבות (לרבות תרבות קולינרית) והסיפרות בין יוצרים יציגים לשתי התרבויות. באותו הקשר מוצע לבטל את המושג "פריפריה" כלפי ישובי המרחב החיצוני לרצועת החוף, ולהחליפו במושג מתאים אחר. (האקדמיה ללשון העברית יושבת כיום על מדוכה זו, וטוב שכך).

הלהט"ביזציה, ניצולי השואה והחיילים הבודדים בצה"ל

כאשר עוקבים אחר הכיסוי העיתונאי-תיקשורתי של אירועי "הוכחת הקיום" של הקהילה הלה"טבית בישראל, אפשר לטעות ולחשוב שזהו מוקד חוסר האיזון והאפליה החמור ביותר במדינה. הרעש והרוח שעושים חברי הקהילה ותומכיהם, דיספרופורציוני וחורג מן הנחוץ לקדום נושאי-קיפוח שטרם באו על פתרונם. כל עשיית-יתר היא בגדר "תפסת מרובה, לא תפסת", ולהערכתי בתגובת הקהילה להחלטות המשטרה ובג"ץ בבאר-שבע, נחצו גם גבולות הטעם הטוב וגם גבולות טובת העניין האמיתית.

מול הרעש הציבורי שמחוללים הלהט"ביסטים, עומדות קבוצות מיעוט אחרות, חשובות לא פחות אבל מתריסות הרבה פחות, כגון ניצולי השואה שעניין התמיכה הממשלתית החיונית לקיומם ברמה סבירה טרם בא על פתרונו. כך גם החיילים הבודדים, המשרתים בצה"ל מתוך התנדבות ראויה לשבח, שהטיפול בהם תוך כדי שירות, ולא פחות מכך לאחר שחרורם, הוזנח במשך שנים רבות. כיום, הקבוצה הראשונה אינה מסוגלת יותר למאבקים "בומבסטיים" והקבוצה השנייה עדיין אינה בשלה ומאורגנת להם. על-רקע זה הרעש הלהט"ביסטי בולט עוד יותר בדיספרופורציה שהוקנתה לו בתקשורת הציבורית, ולא לטובה.

את האנרגיות והסימפטיה הציבורית כלפי מיעוט כזה או אחר בחברה, צריך לנתב לכיוונים חיוביים, כלומר לפתרון הבעיות שטרם נמצא להן מענה ראוי, לא למראית עין שמנסה להפוך מציאות חריגה לדבר-מה אחר. אינוס ההיגיון לא יועיל במקרה זה. החברה האנושית עדיין בנויה ברובה, מבחינה פיסית, על זכרים ונקבות דבר שאינו עומד להשתנות. מבחינה חברתית היסוד הוא התא-המשפחתי ההטרוגני, וגם זה אינו עומד להשתנות. החברה הנורמטיבית תשמר אפוא ואינני רואה שום צורך או סיבה לשנות את אבני היסוד שלה או את הגדרות הנורמה. יוצאי הדופן, הם תולדה של האבולוציה, שכולנו סוגדים לה; כך יש לקבלם אך אין סיבה לקדשם.

המתנשאים מעם

"אורשריזם", הוא אחד הגילגולים האחרונים של הפה הגדול של המתנשאים מעם. המתנשאים הם לרוב אלה שהאגו שלהם גדול בהרבה מהתרומה הסגולית האמיתית שלהם למדינה ולציבור. ברוב המקרים התבטאויותיהם הן תולדה של חולשת-דעת וצרות אופק, או של חשש לעורם דווקא מסימני-שינוי שעתידים לאיים על בלעדיות מעמדם.

מרחב ההתנגשויות הוא כמרחב העימות בין דעות, השפעות ויכולות - הזירות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית. ההתבטאויות הגסות, רק מחלישות את היראים ומעצימות את אלה שכלפיהם כוונו, ולו רק משום שהן מעליבות ומכעיסות.

ישראל עוברת שינוי, בכך אין ספק. הכיוון הוא מהפוליטיקה לתרבות, וכאן עשויה ועדת ביטון לספק חוליה מקשרת מסודרת, אם לא תאבד את הצפון.