"עודנו מחויבים לעקרון אחידות הענישה. אף המעשים הזוועתיים
ביותר צריכים להשתלב במתחם הענישה וברף הענישה המקובל. הענישה אומנם איננה מתמטית, ולרוב ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית. למרות זאת, גם השפל שבפושעים זכאי לכך שעונשו לא יסטה במידה חריגה מן הענישה הידועה והמוכרת".

אלו דבריו (יום ג', 9.8.16) של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בנמקו את החלטתו להקל בעונשו של אב שביצע במשך שנים עבירות מין בבנותיו כאשר היו בנות 16-9. האיש ירצה 25 שנות מאסר, במקום 28 השנים שגזר עליו בית המשפט המחוזי מרכז. ההקלה באה לאחר שדנציגר אמר את המשפטים הבאים:

"אין, ולא יכול להיות, צל צילו של ספק כי יש לגזור על
המערער עונש חמור, שיש בו כדי להלום את חומרת מעשיו ותוצאתם הקשה ואף להעביר מסר ברור וחד כי כל מי שמנצל את חולשתם ופגיעותם של קטינים ייענש על כך בחומרה. ראוי הוא, וראויים אחרים שכמותו, לשבת שנים ארוכות מאוד מאחורי סורג ובריח". ואילו בסיומו של פסק הדין, הדגיש דנציגר את הנזק הבלתי-הפיך שנגרם לשתי הבנות.

אז מדוע הקל העליון בעונש (בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ומני מזוז)? דנציגר אומר במפורש: בשל עקרון אחדות הענישה. זהו עיקרון חשוב ויסודי, אשר גם זכה להכרת המחוקק בתיקון 113 המפורסם לחוק העונשין, לפיו על בית המשפט להביא בחשבון בין היתר את מדיניות הענישה הנהוגה. בבסיס העיקרון עומדת מטרה ראויה: למנוע מצב בו שופטים שונים יטילו עונשים שונים מהותית על אותן עבירות.

אלא שיש משהו מטריד בהנמקה הנוכחית של דנציגר. "גם השפל שבפושעים זכאי לכך שעונשו לא יסטה במידה חריגה מן הענישה הידועה והמוכרת" - הוא אומר. וכאן נשאלת השאלה: אז מתי כן תהיה חריגה מן הענישה המקובלת? ואם לא תהיה - הכיצד הפכו בתי המשפט את עצמם למחוקקים, מקום בו החוק קובע עונשי מקסימום, אבל הם יוצרים מדיניות מקלה יותר?

נקח לדוגמה את המקרה הנוכחי. המנוול הזה הורשע בריבוי עבירות של אינוס קטינה שהיא בת משפחה. כל מקרה כזה בפני עצמו נושא עונש מירבי של 20 שנות מאסר. כנ"ל לגבי מעשי סדום בקטינה שהיא בת משפחה: אותו עונש. היה גם ריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטינה שהיא בת משפחה; העונש המירבי לכל מעשה: 15 שנות מאסר. ועוד ועוד כהנה וכהנה עבירות, שכל שומעיהן - תצילנה שתי אוזניו.

לאמר: בית המשפט יכול היה בשקט לשלוח את האיש לסיים את חייו בכלא. די היה בשניים-שלושה עונשים מירביים, כדי להבטיח שרק הגופה שלו תצא מבין החומות. לחלופין, עונשים מצטברים של חמש שנות מאסר על כל עבירה היו משיגים את אותה תוצאה. ההרשעה נותרה בעינה גם בבית המשפט העליון, כך שאין ספק שמדובר ב"שפל שבפושעים". אם אצל אחד כזה הענישה לא מחמירה יותר - אז אצל מי כן? מה צריך לקרות כדי שהרף יעלה ואולי גם יגיע למקסימום שקבע המחוקק?

הבה ונזכיר: מדובר בשופטי בית המשפט העליון. הם אינם טכנאים. מצופה מהם להצביע על כיוון, לפסוק הלכות מחייבות, לתת ביטוי להלכי הרוח של החברה ולערכיה. כאשר הם נתקלים ב"שפל שבפושעים" - העונש צריך להיות בהתאם. אז נכון שאחרים קיבלו עונשים קלים יותר. אז מה? החלאה הזאת צריך להגיד תודה שאין בישראל עונש מוות. הוא צריך להגיד תודה שיש לו איזשהו סיכוי לצאת מהכלא במצב מאונך. הוא ודאי לא צריך לקבל הקלה, אפילו לא של יום אחד.

אם שופטי בית המשפט העליון רואים את עצמם כבולים להלכות שלהם עצמם, המחוקק צריך להתערב. הגיע הזמן שלפחות בעבירות החמורות ביותר, ייקבעו עונשי מינימום שמהם יוכל בית המשפט לחרוג רק מנימוקים מיוחדים. יש כבר עונשים כאלו - בעבירות תעבורה חמורות. אז לא מן הראוי שיהיו כאלו בעבירות מין, שחיתות ונטילת חיים? שלילת מינימום על נהיגה תחת שכרות - זה כן; אבל לא מאסר מינימום על אונס, שוחד והריגה?

הגענו למצב בו לעיתים אחדות הענישה מביאה לכך שיש יותר אחדות מאשר ענישה, יותר אחידות מאשר גמול, יותר השוואה מאשר הרתעה. את זה צריך לשנות.