גלי החדירה של הבדואים לארץ בתקופה הערבית

הגל הראשון, החל במאה ה-7 עם עליית האיסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם. אבל, הכיבוש הערבי במאה ה-7 לא היה מלווה, לדעת שרון, בהתיישבות מסיבית של ערבים בארץ. המזרחנים שרון וחסון הביאו מספר סיבות להעדר חדירה של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה-10:

• מניעת חדירת בדווים לארץ - משפחת בנו אמייה ששלטה בארץ הייתה מעוניינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת והאוכלוסייה החקלאית, והמושלים האזוריים שהתמנו ע"י בנו אמייה השתדלו למנוע חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שביקר בארץ ב-670, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, תיאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל, בנוצרים.

• הצבא הכובש המשיך בכיבושיו - הלוחמים הבדווים לא התיישבו בארץ מכיוון שהם היו כוח כובש שהתקדם לעבר סוריה, לאחר כיבוש הארץ ולאזורים נוספים. רוב הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכיוון הרי הטאורוס, מזרחה לכיוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. גם מיכאל אסף הדגיש שמלחמות הכיבוש לא אפשרו להפריש כוחות להתיישבות. השיטה הערבית הייתה להקים ערים- צבאיות באזורי הכיבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכיבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים- צבאיות

• העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת - מאחר שהבדווים היו באותו שלב בהיסטוריה אוכלוסייה נוודית משפחות הלוחמים הבדווים שהופקדו על הגנת הארץ לא גילו עניין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתיישבות חקלאית והעדיפו להתיישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באוכלוסייה המקומית והעדיפו לחיות חיי נוודים על גבול הארץ הנושבת, ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח'ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון הישאם לא רחוק מיריחו. גם נחמיה לבציון כתב שהערבים העדיפו להסתגר ולשמור על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי ולא להתיישב באזורי היישוב.

• פחד ממגפות - הבדווים פחדו ממגפות בעקבות המגיפה שפרצה בארץ ב-639 וגרמה למותם של לוחמים רבים ( על-פי אחת הגירסאות הגיע מספר החללים ל-25,000 ), ביניהם מפקדי צבא ערביים ובן דודו של מוחמד.

• העדר שטחים פנויים - השלטון האומיי לא היגלה את האוכלוסייה המקומית. אבל, ערב הכיבוש ובמשך הקרבות האצולה והצבא הביזאנטיים ברחו מהארץ וגם חלק ניכר מהעילית היוונית- נוצרית של ערי חוף הארץ ברחה. חסון הזכיר שרק בטבריה ובית שאן התיישבו שבטים בדווים, אבל הגדיר זאת כ"יוצא מן הכלל". לבציון כתב שערבים התיישבו בערים בפנים הארץ בבתים שננטשו ע"י העילית היוונית- נוצרית שברחה מפני הכיבוש המוסלמי בטבריה, ירושלים ועוד...מיכאל אסף כתב שבהסכמי הכניעה של הערים בית שאן וטבריה הועברו 50% מהבתים לידי ערבים.

בשלהי המאה ה-7 או ראשית ה-8 הוחלט ליישב מוסלמים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזאנטית מצד הים. שרון כתב שהלוחמים הבדווים חששו מהים וסירבו להתיישב בערי החוף, למרות הבטחות לקבל אחוזות קרקע ולכן הובאו פרסים מוסלמים להתיישב בערי החוף. אסף, לעומת זאת, היה בדעה שערבים כן התיישבו בערי החוף וקיבלו בתים שננטשו ע"י היוונים - הנוצרים שברחו. אבל, הערבים שמרו על התבדלות והתיישבו בשכונות נפרדות.

על-פי עדות ממקור ערבי מהמאה ה-9, ההרכב של אוכלוסיית ערי החוף כלל: יהודים, שומרונים, פרסים, יוונים וגם קצת ערבים. בשלב מאוחר יותר, החלה התיישבות של חיילים משוחררים מצבא הכליף המוסלמי בכפרים ועיירות שננטשו ע"י נוצרים שברחו מהארץ מפני הכובשים הערבים. אבל, אין נתונים מספריים.

הכליף מועאוויה החרים את האחוזות של כל הביזאנטים וחילקם לבני משפחה ומקורבים. הביזאנטינים ירשו את אחוזות הקיסרים באזור יהודה, יריחו, עמק יזרעאל ובית שאן. בגליל המערבי היה ריכוז גדול של אחוזות ביזאנטיות. האיכרים הנוצרים הפכו לאריסים של בעלי האחוזות הערביים. יישובים של נוצרים - יוונים שננטשו הועברו לידי השליטים וקרוביהם. אבל, מדובר בהעברת בעלות- לא בהתיישבות

לדעת גיל השבטים הערבים במאה הראשונה לאיסלאם לא עברו להתיישבות קבע, והאזורים שבהם "התיישבו" היו, למעשה, אזורים בהם ניתנה להם הזכות לגבות הכנסות. כלומר, השבטים המשיכו בחיי נוודות בשולי הספר ( עמ' 40 ). גם השבטים שהשתלטו על חלקים מהארץ לא התיישבו התיישבות קבע. נחמיה לבציון הסכים גם הוא שבשלב הראשון לאחר הכיבוש לא חדרו הערבים אל אזורי היישוב ולא התערבבו עם האוכלוסייה המקומית. הם התרכזו במחנות צבא בקרבת המדבר ושמרו על המערך השבטי ואורח החיים הנוודי. זוהי גם דעת שרון.

אסף, קבע שב-30 - 40 השנים הראשונות לאחר הכיבוש לא הייתה התיישבות המונית של ערבים בארץ, מכיוון שהמשך הכיבוש לארצות נוספות לא איפשר להפריש כוחות להתיישבות. במידה שהייתה התיישבות, המדיניות הייתה לשמר את הערבים כקבוצה נפרדת ולכן הייתה העדפה ליישבם ביישובים נפרדים או בשכונות נפרדות בערים מעורבות. אבל, בניגוד לגיל אסף סבור שהכובשים עברו בהדרגה להתיישבות קבע והפכו מכת צבאית לעובדי אדמה. אבל, אסף הוא בדעת מיעוט.

לסיכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על יישוב ערבים בארץ ופעלה להגנה על האוכלוסייה מפני חדירת בדווים . בתקופה האומיית לא חל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה ורובה הייתה נוצרית ומיעוטה יהודית ושומרונית. מספר הערבים שהתיישבו בארץ היה זניח.

שרון קבע במחקרו שאומנם החל מהמאה ה-9 החלה חדירה של בדווים אבל, החדירה המשמעותית החלה בשלהי השלטון העבאסי, והתעצמה בתקופה הפאטמית (942 - 1071) והסלג'וקית (עם ממוצא טורקי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב-1099).

החדירה של הבדווים לארץ הייתה מדרום וממזרח. "החל מאמצע המאה ה-10 ואילך, ובמיוחד במאה ה-11, קיימת חדירה רצופה של שבטים בדווים לתחומי הארץ, מן הדרום ומן הצפון". זוהי הדעה המקובלת בקרב החוקרים.

תחת שלטון בית עבאס (750 -942) מדיניות ההזנחה נמשכה וכן בעיות הביטחון. מצב הביטחון וההזנחה לא השתנו גם תחת השלטון הפאטמי (942 - 1099). העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות של שבטים בדווים. מדיניות ההזנחה אפשרה חדירת שבטים בדווים שהשתלטו על חלקים מהארץ והפכו לגורם שלטוני.

שני שבטים, בנו הלאל ובנו סלים, פרצו מחצי האי ערב. בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג'ד בחצי האי ערב לכיוון מדבר סיני ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה- 10 ולצפון אפריקה במאה ה-11 .

אחד השבטים שבנו הלאל ובנו סלים דחקו היה שבט תיאה (טיא), שהיה השבט הגדול ביותר במרכז סיני. שבט זה, שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות.

מוצאו של שבט טיא היה, אומנם, מדרום חצי האי ערב, אבל חלק מהשבט התמקם מערבית לנהר הפרת. סביב 974 החלה חדירת השבט לארץ מצפון, מהמדבר הסורי. השבט פשט ע"פ אזור העמקים, עמק הירדן ועמק בית שאן, תוך דחיקת רגליהם של התושבים המקומיים.

הבדווים עסקו במעשי שוד לאורך כל התקופה הפאטימית. ראשי שבט טיא, בני ג'ראח, השתלטו, למעשה, על הארץ. הפאטימים ניסו, ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. מאמציהם הביאו למרד גלוי נגד השלטון. בני ג'ראח קבעו את בירתם ברמלה. ב-1013 השתלטו הבדווים על מצרים והמליכו כליף משלהם שישב בקהיר, וב-1024 כבשו את הארץ ושלטו בה חמש שנים, אם כי הארץ עברה מיד ליד לאורך כל התקופה.

בני ג'ראח, מנהיגי השבט הבדווי טיא (טיי), מילאו תפקיד מרכזי במלחמות בארץ והחליפו צד בכל פעם שהאינטרס שלהם הורה להם לעשות כן. לעתים שיתפו פעולה עם הפאטימים ולעתים עם הביזאנטינים.

יהושע פרנקל חילק את חדירת הבדווים לא"י בתקופה הפאטימית, (969 - 1096) ואת פעילות בני ג'ראח בארץ ל-3 שלבים:

שלב א' - 969 - 975 . בני ג'ראח היו חלק מכוח הפשיטה של הקרמטים ( כת שיעית קיצונית), בסוריה, ונהדפו.

שלב ב'- 975 - 1029 . תחילה הם שיתפו פעולה עם השלטון הפאטימי וקיבלו נחלאות באזור רמלה, אבל לאחר מכן התמרדו, בנצלם את חולשת השלטון הפאטימי. ב-1013 הם השתלטו על מצרים, וב-1024 הם כבשו את הארץ ושלטו בה חמש שנים.

שלב ג' - 1029 - 1071 . השלטון הפאטימי הצליח להכות בבני ג'ראח וכוחם נחלש. בארץ נותרו רק בתי אב שהכירו בשלטון הפאטימי, עד בואו של גורם חדש לזירה, השבטים הסלג'וקים, ממוצא תורכמני.

בני ג'ראח היו מסוגלים להשתלט על הארץ בשל חולשת השלטון הפאטימי, שהיה עסוק במאבקים בתוך מצרים ( הפאטמים היו מיעוט בקרב האוכלוסייה הצפון אפריקנית. רוב האוכלוסייה היה סוני בעוד שהפאטימים היו שיעים) ובמלחמות בסוריה וא"י עם הקרמטים, הביזאנטים, שבטים בדווים ומושלים מקומיים שמרדו בשלטון הפאטימי.

שבט טיא ובני ג'ראח קיבלו בין השנים 975 - 1029 אדמות באזור רמלה. מספר בתי אב מבני ג'ראח נותרו באזור רמלה, לאחר שהפאטימים הצליחו לגבור על שבט טיא ומנהיגיו מבני ג'ראח בשורת התנגשויות בין 1029 - 1071.

כתוצאה מחולשת השלטון הפאטימי היו תושבי הארץ מופקרים לפשיטות שוד וביזה והרג ע"י בני ג'ראח. ההשתלטות הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ. בני ג'ראח פגעו קשה ברקמה היישובית בארץ. הכפרים סבלו לא רק המפשיטות, אלא מהנוהג הבדווי להעלות את עדריהם על השדות המעובדים. רק ערי החוף ניצלו מנחת ידם של הבדווים מאחר שקיבלו הגנה מהצי הפאטימי. בני ג'ראח לא חשבו לטווח ארוך ועסקו בביזה של שיירות הסוחרים והרסו את המסחר. העדר הביטחון בדרכים והפגיעה בכפריים הקשתה על העברת מזון ליישובים העירוניים ומחירי המזון המריאו. א. אשתור תאר במחקר על המצב הסוציו- כלכלי במזרח התיכון את תהליך הצטמקות השטח המעובד והתמעטות האוכלוסייה בארץ.

הפלישה הבדווית ערערה את הביטחון בארץ, משום שהבדווים עסקו במעשי שוד, והפגיעה בחקלאות ובביטחון הסוחרים בדרכים פגעה בכלכלה. בלחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים, או לאזור יהודה ושומרון. הכפריים עברו לערים משום ששם היו מוגנים, יחסית, ע"י חומות העיר.

תוצאה נוספת של הפקרת האוכלוסייה בידי הבדווים הייתה תופעת הגירה מהארץ. הייתה נטישה משמעותית של תושבים את הארץ. ממקורות יהודיים ידוע שבמאה ה- 10 הייתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב. בהעדר נתונים רשמיים, לא ידוע מה היה היקף ההגירה מהארץ.

בין 1071 ל-1089 השתלטו סלג'וקים על הארץ. הסלג'וקים היו שבטים תורכמנים מוסלמים מאסיה המרכזית, ששימשו בהתחלה כשכירי חרב, אבל אח"כ השתלטו על הכליפות הערבית, כולל ארץ ישראל. השושלת הסלג'וקית התפלגה ואחד מבני השושלת כבש את הארץ מידי הפאטימים בשנות ה- 1070. היריבות בין הפאטימים לסלג'וקים לא הייתה רק על השליטה באזור אלא נבעה גם מהעובדה שהפאטימים היו שיעים, בעוד שהסלג'וקים היו סונים.

הסלג'וקים בנו מחדש את רמלה, שהייתה הרוסה, אבל העבירו את בירת המחוז לירושלים. רוב ההיסטוריונים מסכימים ביניהם שתקופה זו הייתה קשה מאוד ללא מוסלמים. ההיסטוריון אריה חורש הגדיר את ימי השלטון הסלג'וקי כ"הימים השחורים ביותר בתולדותינו". מאחר שהסלג'וקים היו שבטים נוודים, כתב פרנקל, הם התחרו עם השבטים הבדווים הערביים על שטחי מרעה ומקורות מים.

הפאטימים מעולם לא השלימו עם הכיבוש הסלג'וקי, וניסו לגרשם. ב-1089 הייתה האימפריה הסלג'וקית במצב של התפוררות והפאטימים חזרו לשלוט בארץ לתקופה קצרה. הצלבנים לא התקשו במיוחד להעביר את הארץ לשלטונם, במסע הצלב הראשון, ב-1099.

לסיכום, הגל השני לא הביא להתיישבות ערבית בהיקף משמעותי. השבטים הבדווים שהשתלטו על הארץ לא עברו ברובם להתיישבות קבע. הארץ נשארה בעלת רוב נוצרי ומיעוט יהודי, שומרוני וערבי. משה גיל הגדיר את המצב:" הארץ לא היה אפוא במשך כמה דורות מוסלמית, אלא ארץ ששלטו בה מוסלמים". (עמ' 18).