לפני 30 שנה יצר משרד האוצר את חוק ההסדרים, כחלק מתוכנית החרום להצלת המשק מההיפר-אינפלציה שאיימה למוטט אותו. מה שהיה כלי חד-פעמי לצורך יוצא דופן נקודתי, הפך למכשיר אהוב על פקידי האוצר, משום שבמסגרתו יש להם חיים קלים במיוחד: דוחפים עשרות ומאות תיקוני חקיקה לתוך חבילה אחת, שהכנסת חייבת לאשר בלוח זמנים מזורז, וכך מבטיחים שלא יהיה דיון רציני כמעט על-אף אחד מהם.

בית המשפט העליון כבר הבהיר שזהו שימוש פסול בכלי בעייתי, יושבי-ראש הכנסת - במיוחד ראובן ריבלין ויולי אדלשטיין - ניהלו מאבקים סיזיפיים מדי שנה, ולאוצר זה לא מזיז. נכון שחוק ההסדרים הצטמק לאורך השנים, ונכון שמדי שנה מצליחה הכנסת להוציא מתוכו כמה פרקים ולהעבירם לחקיקה מסודרת, אבל התופעה הפסולה עומדת בעינה.

כך למשל ראינו השבוע, כי החוק לשנתיים הבאות כולל את הארכת התקופה המירבית של עבודות השירות משישה לתשעה חודשים. איך זה קשור לתקציב המדינה? החיסכון של 7 מיליון שקל מתוך תקציב של 400 מיליארד? ודאי שלא. האוצר פשוט רוצה להעביר את זה בלי שאנשי מקצוע יביעו דעה, בלי שתיבחן הצלחת עבודות השירות כיום, בלי שאיש ישאל ממתי כלכלני המשרד הפכו להיות קרימינולוגים וסוציולוגים. דוגמה קטנה, אחת מני רבות, לזלזול של פקידים בנבחרים ולהשתלטותם על חיינו.

על-פי החוק, התקשרויות של גופים ציבוריים חייבות להיעשות במכרזים. על-פי המציאות, הרוב הגדול של ההתקשרויות נעשות בלי מכרזים. ועדת השקיפות של הכנסת העריכה השבוע שמדובר ב-85% מהמקרים; הרושם שלי, מדוח של משרד המשפטים שפורסם באותו יום, היה שמדובר לפחות ב-70%. כך או כך, ברור שהפקידים רוצים חיים קלים: נקנה אצל מי שאנחנו תמיד קונים, בלי ועדות ובלי ערעורים.

גם כאשר כבר מתפרסם מכרז, הוא כמעט תמיד הולך במסלול החיים הקלים: או שהמחיר הוא קנה המידה היחיד או שהוא המכריע. וברור מדוע: בשביל לבדוק מחיר אפשר לקחת ילד בכיתה ב'; כדי לבדוק איכות, צריך מומחים ושיקול דעת. התוצאה הברורה היא, שבמקרה הטוב הציבור יוצא נפסד, ובמקרה הגרוע – מישהו מבין מקבלי ההחלטות יוצא מורווח. ראוי לבחון את הנושא בצורה מקיפה ובמידת הצורך לשנותו מן היסוד.

אחד מפסקי הדין המרשימים ביותר שקראתי לאחרונה היה דעת המיעוט של השופט יצחק עמית בנושא פסילת ערבויות במכרזים. ההלכה הפסוקה – בה הלכו הנשיאה מרים נאור והמשנה אליקים רובינשטיין באותו תיק – היא שכל פגם מזערי פוסל את הערבות וממילא גם את ההצעה. בא עמית ואומר: צריך לראות מה הפגם ומהיכן הוא נובע, וצריך להביא בחשבון שפסילה אוטומטית פוגעת בתחרותיות וביעילות הכלכלית של המכרז.

יש לי רושם, שגם בתי המשפט רוצים חיים קלים בהקשר הזה. שיטתו של עמית תחייב את השופטים להיכנס לעובי הקורה, לראות בדיוק מה קרה ומדוע, לבחון את ההשלכות ורק אז להכריע – במקום לפסוק ולפסול בתוך שלושה-ארבעה עמודים. אז נכון שבתי המשפט עמוסים מאוד, אבל הפתרון לכך איננו להתחמק ממילוי חובתם: עשיית דין צדק. הקו של עמית הרבה יותר הגיוני עובדתית, הרבה יותר נכון משפטית, הרבה יותר משתלם ציבורית. יש לקוות שיום אחד הוא יהפוך לדעת הרוב.

לפני כמה שנים, כאשר אריאל בני ניגש לבחינת הבגרות בתנ"ך, הוא סיפר לי שאחת השאלות הייתה מהם פירושים של רש"י והרמב"ן לפסוק מסוים בספר דברים. זה הפליא ואפילו הרגיז אותי. אני הייתי נותן בחינה עם ספר פתוח ושואל מה בפירושו של רש"י לא נראה לרמב"ן וכיצד הוא מפרש אחרת. אמר לי מישהו חכם: אתה צודק, אבל זה יחייב את המורים לחשוב ולא להיצמד לפתרון הקל של נכון או לא נכון.

בעידן הידע המודרני, בו כמעט הכל מצוי במרחק של גיגול אחד, חייבים לפתח את יכולות החשיבה והניתוח של ילדינו. אין טעם לדרוש מהם לדחוס סתם ידע, כאשר ניתן להשיג אותו בתוך שניות בכל סמארטפון. צריך לנצל את העובדה הזאת כדי להגיד להם: אלו העובדות, עכשיו תסבירו אותן, תקבעו עמדה ותנמקו אותה. אפשר ללכת עוד צעד קדימה ולשאול מדוע בכלל צריך בחינות בגרות, ודאי במקצועות ההומניים. מדוע לא לשלוח את הנערות והנערים למצוא את החומר ולכתוב עבודה מושכלת, במקום להעמיס עליהם פרטים שישכחו דקה אחרי שיסגרו את מחברת הבחינה.

באותה מידה צריך לשאול, האם יוזמתו של נפתלי בנט – להגדיל את מספר הניגשים לבחינות בחמש יחידות במתמטיקה – לא באה על חשבון הקניית יכולות אחרות. בנט צודק לגמרי בכך שזהו הבסיס ליכולות המדעיות שהן המפתח להישרדותה והתקדמותה של ישראל. אבל מה עם מקצועות ערכיים – תנ"ך, היסטוריה, אזרחות – שבהם ניתן לפתח את החשיבה וההנמקה? ואולי התשובה מצויה בסיפור בו פתחתי: למורים הרבה יותר קל לבדוק בחינות אמפיריות מאשר לקרוא ולחשוב. ואם כך, אז הבעיה שלנו הרבה יותר עמוקה מאשר היכולות של התלמידים; הבעיה היא היכולות של המורים.

כאשר הוגש השבוע כתב אישום נגד שני שוטרים לשעבר, המואשמים בעבירות מין בנשים שהגיעו להתלונן בתחנת אשדוד, מיהרה המשטרה להבהיר שהם פוטרו ושאינם מייצגים את ערכיהם של 30,000 השוטרים האחרים. אלא שהמשטרה עשתה לעצמה חיים קלים והתעלמה במחי מקלדת מהעובדות, המצביעות על אין-ספור עבירות מין מצד המשרתים בשורותיה.

הנה רשימה חלקית בלבד של שוטרים שנחשדו/הואשמו/הודו/הורשעו בעבירות מין בשנה האחרונה: ניצב ניסו שחם, ניצב נסים מור, ניצב חגי דותן, ניצב רוני ריטמן, נצ"מ ידידיה סבג, נצ"מ אנונימי, סנ"צ אברהם מאור, סנ"צ עמי מועלם, שי אלגרבלי, עלי איברהים, אהרון נאתכו, אורן סבג, שני שוטרים אנונימיים. לצד זה יש הרבה מאוד מקרים של עבירות אחרות שמבצעים שוטרים, כולל בדרגות בכירות: עבירות תעבורה, עבירות נשק, עבירות אלימות, הפרת זכויות עצירים ועוד ועוד. אז נכון שלמזלנו מדובר במיעוט, אבל משטרת הדוברים של רוני אלשיך טומנת את הראש בחול – כי זה הדבר שהכי קל לעשות.

הבטיחו לנו שפקחים יטילו קנסות על רוכבי אופניים בכלל ורוכבי אופניים חשמליים בפרט שלא יסעו בשבילי האופניים. אז הבטיחו. ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בו אני הולך כמעט מדי יום, מצוי אחד משבילי האופניים הארוכים והעמוסים ביותר בעיר. סהדי במרומים, שמעולם לא ראיתי שם אפילו את צילו של פקח.

ברור מדוע: חשבתם לרגע שפקח רגלי יוכל לרדוף אחרי רודף אופניים? או שהוא בכלל ינסה לעשות את זה? הרבה יותר קל להסתובב ולרשום דוחות חניה בעיר שיש בה שליש ממקומות החניה הדרושים. ולרון חולדאי הרבה יותר קל לדחוף רכיבה על אופניים בעיר שאין בה תשתית מתאימה לכך. נו, הרי לו-עצמו יש רכב צמוד ואין לו שום בעיה.