נס הצוללת והחללית

בנאס"א, סוכנות החלל של ארה"ב, נשמו לרווחה. ה"דיסקברי" נחתה בשלום בקליפורניה, לאחר שעות וימים של דאגות ודפיקות-לב. זכרון החללית הקודמת, שנשרפה והתפרקה על אסטרונאוטיה ובהם אילן רמון שלנו, בעת כניסתה לאטמוספירה, היה חד ובהיר. האם תחזור הטראגדיה על עצמה? - גרדו המדענים הלחוצים את הפדחות.

כל המאמצים נעשו כדי למנוע הישנות האסון - עד שהחללית נחתה בשלום, הדלת נפתחה ובזה אחר זה ירדו ממנה טייסיה והניחו רגליהם על קרקע מוצקה. אנחת רווחה בקעה בכל רחבי אמריקה.

כמו באוויר ובחלל, גם במעמקי הים אירע נס - נס הצלת מלחיה של הצוללת הרוסית הזעירה שנתקעה אל מול חופי קמצ'טקה. כל יום דווח על האוויר האוזל והולך ומנו את השעות שנותרו להם לנשום... המתח היה גדול, אך במירוץ עם הזמן ובסיוע ספינות זרות, חולצה הצוללת, הועלתה על פני הים, ובזה אחר זה נפלטו מלחיה אל אוויר העולם, כדי ליפול לזרועות בני משפחותיהם המאושרים.

ארה"ב חיבקה את טייסי החלל שלה, שנחתו למרבה המזל בשלום; רוסיה עטפה בחום את מלחיה שחולצו לפני שאזל כליל החמצן. אלה מן החלל והאוויר כמו אלה ממעמקי הים - חייהם ניצלו ממש ברגעים האחרונים. ואם באוויר ובים התרחשו ניסים - כלום לא יכול נס-הצלה להתרחש גם ביבשה? כלום אותו סוף-טוב במדבר הקליפורני ו"בסוף העולם" הסיבירי, לא יכול לקרות גם במקום קרוב יותר, גיאוגרפית ונפשית - למשל בגוש קטיף?...

כלום לא יכול שמה שאירע לטייסי ארה"ב ולצוללני רוסיה "בדקה ה-90", יקרה גם למתיישבי חבל עזה וצפון השומרון - נס הצלתם מעונשה של ההינתקות?

כן, נעים להיאחז בתקווה קלושה זאת. רבים מתושבי הגוש ורבבות תומכיהם נושאים תפילות לריבונו של עולם, שיעביר את רוע הגזירה, שהמיט עליהם - בלי להסביר עד כה את פשר הצעד הקיצוני הזה - אדם אחד ויחיד, ושמו אריאל שרון. הם מאמינים, הם מקווים, שיהיה שומע לתחינותיהם. לא בלשכת ראש הממשלה כמובן, שם נאטמו כל החלונות וכל הלבבות, אלא בשמיים. גם מי שאינו נמנה עם שומרי-המצוות, אבל לבו מתפלץ למראה התושבים האומללים העומדים להיעקר מבתיהם ויישוביהם - אסור לו שיתייאש. אסור להפסיק לקוות, שאולי, אולי, עוד יקרה הנס והפינוי ייעצר על הסף.

אפשר לחוש ולראות עתה את אשר יקרה עם תחילת הפינוי הכוחני והנסיגה השרירותית. את המחזות קורעי-הלב של חיילים ושוטרים מתעמתים עם מתנחלים, מצד אחד, ואת שמחת ה"חמאס" ושאר האספסוף הפלשתיני, רגע לפני ההתנפלות שלהם על השלל היהודי.

מנהיגי הטרור הפלשתיני אינם יכולים להתאפק. ערפאת כבר מזמן איננו, אבל יורשיו חוזרים כעל מנטרות על סיסמאותיו בדבר הקמת מדינה פלשתינית שירושלים בירתה. בנסיגה מגוש קטיף הם רואים לא רק נצחון על "האויב היהודי" (כלשונו של היו"ר אבו-מאזן ה"מתון", חביב התקשורת הישראלית) , אלא צעד ראשון בנסיגה המלאה, שתושג לדידם באותה דרך. דהיינו, באמצעי טרור אכזרי וקטלני, כמיטב המסורת הג'יהאדית, שיופעל ביתר שאת על אזרחי ישראל נעדרי הנהגה לאומית אמיצה.

אם לא יימנע הפינוי ברגע האחרון, אכן ייכנס שרון "חזק" לספרי ההיסטוריה. שמו יחקק לצד תמונות ההרס והביזיון שימיט על חבל ארץ נפלא, מיושב בחלוצים, שמעולם לא נישלו ערבי אחד מאדמתו. שמו יחקק כמי שנתן את האות ליורשיו בהנהגת המדינה, להמשיך בדרך ההתקפלות והתנערות מכל השגי מלחמת ששת הימים, בתמיכת ה"צפוניים" בתל אביב. היום לבם גס בסבל העובר על יהודי גוש קטיף ומחר יפגינו אותה אדישות כלפי תושבי אשקלון ושדרות ה"רחוקות".

לא רק שרון יירשם שמו בספרי ההיסטוריה כעוקר ההתיישבות וכמעקר הזכות. גם כל מי שהיו שותפים למהלכיו - שרים, ח"כים, במיוחד אלה שנבחרו במסגרת הליכוד, כדי ליישם מצע הפוך ממה שמתבצע עתה בפועל, אלה שתמכו מלכתחילה ואלה שגימגמו וזיגזגו - שמותיהם יירשמו לדראון.

האמריקנים עשו הכל, בקור רוח, בדאגה אמיתית, באהבה ובתפילה, כדי להנחית בשלום את ה"דיסקברי". הרוסים הזעיקו שמיים וארץ, נסתייעו בציים זרים, כדי לחלץ את הצוללת מקרקע הים. רק על פני האדמה, בישראל, הלבבות אטומים למראה עיניהם הדומעות, לבם השבור, כאבם הנפשי וסבלם הפיסי, של 8,000 אחים השרויים במצוקה בלתי רגילה, כי נגזר עליהם להיקרע מכל עולמם.

רק בישראל "כל ישראל אינם אחים". רק אצלנו אין מבינים, בוודאי לא בהנהגה המאכזבת, כי לא רק בעניינם הפרטי של אנשי גוש קטיף מדובר. את המחיר נשלם כולנו. בדמים נוספים שיישפכו, בלחצים כבדים שיופעלו.

עוד שבוע ימים בלבד נותר למבצע ההצלה, להתפכחות, להעברת רוע הגזירה מעל פני האדמה. החמצן הולך ואוזל ב"מיכלים" בנוה-דקלים ובגני-טל... סכנת התרסקות לאומית נראית קרובה ומוחשית... אולי בכל זאת עוד יתרחש לבסוף הנס בגוש קטיף, כשם שאירעו הניסים בחלל ובמצולות הים?