פער בלתי ניתן לגישור
ידידי, ד״ר דרל טמקין, פסיכולוג ופעיל למען ישראל, טוען זה שנים שהפער שנוצר מאז נער או נערה מסיימים את חגיגות בר או בת המצווה לזמן הכניסה לאוניברסיטה הוא כמעט בלתי ניתן לגישור. אותו נער או נערה מגיעים עם סיום התיכון כשהם לא מוכנים ולא מצוידים למקום בו השנאה לישראל וליהודים מפעפעת, ממתינה להתפרץ ולתקוף. מה הם עושים? רבים מסתירים את יהדותם, לרוב מפחד או מחוסר רצון להיות במרכז תשומת הלב.
כל הסממנים החיצוניים (כיפה, מגן דוד, חולצות של צה״ל או ישראל) נעלמים, ״בכדי לא להתגרות״ או ״בכדי לא להסתכן.״ וכשהמילה ״ישראל״ עולה בשיחה או בכיתה, הם מעדיפים לשתוק, להתכנס לתוך עצמם, ביחוד כשהם שומעים על כל העלוות שאנשיהם, הציונים-קולוניוליסטים-אימפריאליסטים-ממש-נאצים-חדשים, מעוללים ועל כך שהכיבוש הישראלי גורם לרצח עם.
גם אם ההגיון אומר אחרת, והלב משווע לעזרה, הם שותקים, לרוב מפחד, חוסר אונים והרגשת אי-נוחות. דוקא באוניברסיטה ראוי לשאול ולתמוה איך ייתכן שאותו רצח עם בו עסוקה ישראל יוצר יותר אנשים באוכלוסייה הנרצחת, שתוחלת חייהם ארוכה יותר ומצבם הכלכלי משופר פי כמה וכמה מזה של אחיהם במדינות ערב. אך מי ישעה להגיון בריא או לשכל ישר? לא כשהמדובר בישראל, היא השטן.
הס מלהגיד מילה, שכן חיצי התרעלה יופנו אליך, והפרופסור עלול להכשיל אותך בשל דעותיך הימניות-קיצוניות ואהבת הציונים המחלחלת בדמך. הסטודנטים לא רק שילעגו לך, הם יהפכו את חייך לגיהנום, ובסך-הכל מה אתה מחפש באותה אוניברסיטה כי אם להחכים ולצבור ידע? עדיף להניח לישראל בצד, זה לא המקום להלחם.
בדרך לכליון / השמדה עצמית
האוניברסיטה היא בבואת החיים בכלל. בחוץ אסור להעלות על נס את הדת הנוצרית או האמונה באלוהים - זה לא ״ראוי,״ שמא מישהו יעלב. שם בחוץ רפובליקנים לא יכולים להביע את דעתם, שכן מיד יאשימו אותם בהאשמות שונות ומשונות. כמו-כן, דברים שמותר לדמוקרטים אסורים באיסור מוחלט לרפובליקנים. אלו הראשונים מעל החוק, בעוד אלו האחרונים יסבלו את ידו הארוכה.
הנורא מכל, מחוץ לגן החממה האוניברסיטאי, הוא להזכיר את המילה ״מוסלמי״ או את דת ה״איסלאם״ בלי להשתחוות עמוקות, ביראת קודש ממש. כל צורת התייחסות אחרת תזכה מיד בתגובה חזקה וכואבת. ״אתה שונא מוסלמים!״ ״אינך סובלני!״ ״אתה קיצוני וגזען,״ וכך הלאה עוד כינויים שונים ומשונים שמטרתם אחת: לֹהשתיק את הדובר, להענישו ולשמש בתור אמצעי הפחדה כלפי כל אחד אחר שאולי יעז להעלות על דל שפתיו או אפילו לחשוב על אותה דת נפלאה.
יעז מישהו לצייר קריקטורות או להתייחס לנביא מוחמד - אחת דינו, מוות. כך היה בחו״ל, ולא רחוק היום שגם לכאן תגיע האופנה הזו.
האוניברסיטה היא מקום האמור להכשיר את הדור הצעיר להתמודד עם העולם ולציידו באמצעים הדרושים לחיים במאה ה-21, והכשלון צורם במיוחד. שכחו הפרופסורים המדופלמים מי תמך בקומוניסטים טרם עליתם לשלטון, מי היו הראשונים שהוצאו להורג עם עליתם לשלטון ומה פרוש היה להיות חוקר, סופר, עתונאי, פרופסור או איש מקצוע מהלך כל שנות השלטון הסובייטי. למי שהנושא קרוב מדי (בשל האשמות הדמוקרטים שהמועמד הרפובליקני ופוטין עומלים ביחד להביסם), ניתן גם להשתמש בדוגמה הנאצית.
האוניברסיטאות אמורות להיות איים ניטרלים שיציידו את הלומדים בהן איך לגשת לבעיה, איך לחפש ולמצוא פתרונים, ובאיזה דרכים ניתן ליישם את שלמדו בצורה אופטימלית ביותר תחת אילוצים שונים ומשונים. בדור האחרון, קרי ב-25 עד 30 השנים האחרונות כל זה השתנה. באוניברסיטאות השתלטה גישה תוקפנית, דורסנית ואלימה במיוחד, כמו וירוס שחדר לכל הרקמות והתחיל להתרבות כאילו הוא בעל הבית ואין אחר.
אכן, ישנן עדיין פקולטות בהן המצב אינו ברמה קריטית, בעיקר הנדסה, מדעים מדויקים ושאר פקולטות בהן 1 + 1 חייב להיות = 2, אך הארס החל לחלחל גם לשם.
כך בארה״ב. כך גם בארץ. בשני המקרים האוניברסיטאות מתקיימות בעיקר מתקציבים ממשלתיים ומתרומות, ושינוי יכול לחול ע״י הפעלת לחץ משמעותי של הגופים המתקצבים. יופסקו התרומות או התקציבים, ישעו האוחזים בהגה ויביאו לידי שינוי. אך עד אז, ממשיך העולם כהרגלו, ומצבנו הולך ומדרדר.
המקרה של ברקלי
בן של ידידה התחיל את לימודיו באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, המעוז הליברלי הידוע ביותר בקליפורניה. אותו בחור חשב שהוא מגיע למקום בו מכבדים פתיחות מחשבה וגישה נאורה לחיים. היו לו ציפיות רבות, גבוהות. את ישראל הוא מכיר היטב, שכן הוא התחנך בבית ספר יהודי, מהטובים שיש.
הוא לא ציפה שיתגרו בו כל הזמן (על כך שהוא חובש כיפה), אך נפשו אינה כה עדינה והוא יודע כיצד להתמודד עם לעג וזלזול הנובעים מבורות, חוסר הבנה או חוסר הכרות (רבים משונאינו לא פגשו יהודי בימי חייהם, על אחת כמה וכמה אדם דתי).
והוא היה מודע לכך שקיימת פעילות אנטישמית נרחבת המציגה את עצמה כביקורת לגיטימית. מה שהוא לא ציפה הוא להיות מותקף בו-זמנית מכל העברים, בלי יכולת מענה, כשמכישים אותם נחשים ארסיים במיוחד, והסגל האקדמי כמו גם עובדי האוניברסיטה ממאנים לנקוף אצבע (ועל כך כבר כתבתי בעבר).
הוא כבר היה מוכן לצאת למלחמה, כשידוע מראש שהוא יפסיד ויהיה הקורבן הבא. לכן צריך היה לעצור בעדו, לעודד אותו ללמוד ראשית את פני השטח, את הפעילים, ולדעת מי אויב ומי אולי יעמוד לצידו.
הוא לא ישנה את האוניברסיטה ולא ימגר את השנאה בה. אך השנים הבאות יחרטו בליבו ובזכרונו בצורה כואבת במיוחד וידרבנו אותו למעשה בהמשך דרכו.
פתרונות? פתרונים?
סטיב וריטה אמרסון, פילנטרופים מלוס אנג׳לס, לאחרונה יצאו לגייס ״משקיעים״ נוספים לפעילות הכנת תלמידי תיכון לאשר צפוי להם באוניברסיטאות. האמרסונים, שסך תרומותיהם לארגון Stand With Us עומד על מיליונים רבים (וכבר עבר משבע לשמונה ספרות), פועלים למצוא תורם או קבוצת תורמים שיחליפו תורם ידוע אחר שעד כה מימן את הפעילות במגזר זה אך החליט לא להמשיך בכך.
ארגון Our Soldiers Speak הממוקם בחוף המזרחי ובארץ גם הוא התמקד בשנים האחרונות במגזר זה, ואף היה שותף לפיתוח תוכנית לימודים שהופצה (בתשלום) בבתי ספר בלוס אנג׳לס ובניו-יורק, כמו גם במקומות אחרים.
הסוכנות היהודית וממשלת ישראל מתקצבות בשנתיים - שלוש האחרונות תקציבים לא מבוטלים לחיזוק קשר התפוצות עם ישראל. אכן, משימה נעלה ועקרה מתוכן למעט סיבה לזריקת כסף. אם נבחון את ארה״ב, נראה את היהדים הסוגדים לליברליות ופעם אחר פעם מוכנים להעלות את מדינת ישראל עולה לריצוי דעת אלילם. האורטודוקסים אינם מצפים לחיזוק הקשר, שכן הקשר אצלם הוא לקב״ה ולאו דוקא למדינת ישראל, המקום בו הוא בחר לשכון בקרב עמו. כך יוצא, שמהיהודים לא תבוא הגאולה. אלו חושבים שהם אמריקנים קודם ורק יהודים אחר כך, ואלו משוכנעים שיש סיבה שהם פה, בדרך לגאולה ולביאת המשיח.
נשאר מספר מאוד לא מבוטל של ישראלים-יורדים, ואחריהם לפחות שני דורות של ילדים שנולדו בחו״ל, שבקושי מדברים ומבינים עברית ורק בודדים מהם מסוגלים לקרוא או לכתוב עברית. תטיב מדינת ישראל לעשות אם תתמקד במניעת ירידה במקום חיזוק הקשר עם אלו שבחרו מסיבות רבות שלא לשבת בה, לגדל את משפחותיהם ואפילו להקבר מחוץ לגבולותיה. מי שמעוניין בקשר ימצא אותו במסעות Birth-Right-Taglit או בביקורים אצל קרובים בארץ. מגדילים לעשות הורים צעירים יותר, שעבורם הנסיון בניכר הוא עדין ״טרי,״ השולחים את ילדיהם לשרות צבאי בארץ. העשירים יותר (או המעוניינים להתעשר במהירות) ישקיעו בארץ.
את אותם תקציבים אדירים המיועדים לחיזוק קשר (או כפי שחווים כאן, טיולים בלתי פוסקים של עסקנים למיניהם הלוך ושוב לניכר) אולי ראוי יהיה להפנות (או אפילו חלק מזערי מהם) לתוכניות לימודים והכנה לתלמידי תיכון, בין הגילאים 12/13 ל-18, כך שיהיה להם בסיס עובדתי והיסטורי, ידע מקיף, יכולת להתגבר על הפחד לדבר בפומבי, מידע מי פועל והיכן, כמו גם עזרים אחרים, כך כשהם נכנסים לאוניברסיטה, הם יהיו מוכנים ויוכלו להשיב מלחמה שערה!
כמובן שתוכנית דומה קיימת בארץ, וניתן ללמוד ממנה.
בדרכו של הרב אלי סדן
ברי שאיני חסיד של תוכניות ממשלתיות כי אם של יוזמות פרטיות. לגופים ממוסדים תקציבים אדירים, אך תועלתם שולית, לעיתים אפסית או אפילו שלילית (כשהם יוצרים רושם שהם עושים משהו וכך מונעים מאחרים להתערב בשל האשליה של עשיה ופעילות עניפה).
יוזמות פרטיות, לעומת זאת, כמו גם גופים צעירים, בני יומם, הרעבים לכל פרוטה, הם הדרך הראויה והאפקטיבית ביותר להביא לידי שינוי.
לפני כמעט שלושה עשורים, הרב אלי סדן הקים את המכינה הקדם-צבאית הראשונה ״בני דוד״ בישוב עלי שבשומרון. סיפר הרב סדן, בפגישה אתו אחרי עשרים שנות פעילות, כעשור לפני שזכה בפרס ישראל על מפעל חיים, שהסיבה שעשה את שעשה הוא שבקרב הציבור הדתי (״כיפות סרוגות״ בפינו) התעוררה בעיה: הבנים שהתגייסו, אחרי שלוש שנות שרות, התמרדו והתרחקו מהדת.
כשלוחם נמצא עם חבריו, אחיו לנשק, 24 שעות ביממה, ונחשף למוזיקה כמו גם גישה לחיים השונה לחלוטין מזו שהורגל אליה, הדבר קורץ ומפתה.
בשל כך, הורים רבים במגזר הדתי סרבו שילדיהם ישרתו, שמא יאבדו אותם (ההורים את ילדיהם והילדים את ״יהדותם״).
מה עשה הרב אלי? החליט שיש להכין את אותם נערים לפני גיוס, לחשוף אותם לעולם הרחב בצורה הדרגתית ומחושבת ולתת בידיהם כלים להתמודד עם העולם החיצוני, שכן ללא ספק הם חיו את 18 שנותיהם הראשונות במסגרת מאוד תומכת וסגורה.
כך החל הרב סדן לחשוף את אותם נערים כשהם עדיין נמצאים בחממה, כאילו לקח אותם להרפתקאה לימודית - פה הציג בפניהם עשבים שוטים והסביר עד כמה רעה פגיעתם, שם הראה בהתפעלות זן נדיר והסביר עד כמה חשוב לשמור עליו, כך שגם הדורות הבאים יוכלו ליהנות ממנו, וכך הלאה וכך הלאה.
הקים הרב סדן את המכינות הקדם-צבאיות, והיום בוגריו נמצאים בכל הרמות בצה״ל, קציניו החליפו את הקיבוצניקים של דורי, ועד לדרג הפיקוד העליון הם הגיעו, ועוד ידם נטויה.
אין הם מנסים להשתלט על צה״ל או המדינה. להפך, הם מאמינים באמונה שלמה בקב״ה ובמדינת ישראל, בזה הסדר, ויעשו הכל להגן ולקדם את האינטרסים של מדינת הלאום היהודי, כמו גם יתנו את נפשם על קידוש השם והמדינה.
דוגמאות לאנשים יוצאי דופן, פרי מעשה ידיו והחינוך שנטע בהם הרב סדן, יש רבות. בעלי, שם בשומרון, מעבר ל״קו הירוק,״ באזור המשקיף על הגבעות שם שכן המשכן משך מאות שנים (כן, עדין יש היסטוריה המחברת אותנו למדינה, למרות שאויבינו מבית ומחוץ שוקדים למחוק ןלהעלים אותה), ישנו חדר זכרון בו תמונות רבות של בוגרים שנפלו על הגנת ארצם.
ישנה גם מסגרת ללא תמונה בתוכה, שכן זהות הנופל תסכן רבים אם תהיה ידועה.
הנה, הרב סדן הגה, יזם והוציא לפועל תוכנית דומה ביותר לזו שאני רואה בעיני רוחי הנדרשת לתלמידים יהודים ברחבי ארה״ב. כשהם מסיימים את התיכון באזור מגוריהם ומגיעים לאוניברסיטה, הם נחשפים לעולם את הדיו אולי שמעו אך אותו אפילו לא היו מסוגלים לתאר. השנאה כה עזה, והם כאמור לא יודעים איך להגיב, איך להתגונן או הכיצד לצאת למתקפה. כך יוצא שהם מסתגרים ומתרחקים מזהותם, וחלקם אף הופכים לשונאים של כל דבר המזכיר להם מי הם באמת.
אילו היו מתרגלים מראש, נחשפים בצורה הדרגתית ומבוקרת, ומצטיידים בשיטות תגובה ופעולה, הרי שהיו מרגישים שונה לחלוטין, והיו מסוגלים להתמודד עם הניצב מולם.
למה דומה הדבר? לבחור או בחורה הנזרקים למים, והם אומנם ראו אנשים שוחים בטלוויזיה, אך הם עצמם אף פעם לא למדו לשחות. מרוב בהלה, הם מתחילים לפרפר ועד מהרה לטבוע. גורלם נחרץ.
הרב סדן רוצה למנוע גורל זה, והוא הוכיח מזה כמעט שלושה עשורים שניתן לעשות זאת, ובהצלחה מרובה.
יתכן שבהכוונה נכונה, אותם תקציבי ענק ורצון ממסדי לעשות משהו לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות יכולים להיות מתועלים לכוון נכון: השקעה בחמש השנים בין בר/בת המצווה לבין סיום התיכון, כך שהדור שיתחיל את לימודיו האקדמים יהיה נכון (לא שש) אלי קרב ויוכל לעמוד במשימה בכבוד ובהצלחה.
היתכן שאכן דבר כזה יקרה? הסיכויים מועטים, שכן אלו האמונים על התקציבים מעדיפים לטוס, לשהות בבתי מלון חמישה כוכבים, להחשב לאורחי כבוד שכולם רוצים ביקרם ולהאמין שסביבם ותודות להם תשומת הלב, במקום לנדרש באמת.
ולגבי הרב אלי סדן? רבים הקוראים שמיד יבטלו - ואף יצאו נגד - רעיון כה נלוז: ״הדתיים משתלטים על חיינו!״ ״קיצוניות ימנית השתלטה על הצבא!״ ״פנטיות!״
לא כך הוא. הרב סדן התווה דרך שאנו צריכים לחקות. המרשם קיים. כל שצריך הוא לעקוב אחריו בקפידה, בשביל כולנו - בשביל הדור הבא וההמשכיות של העם היהודי.
