הטראומה היא לאומית

בין זיפזופ מערוץ טלוויזיה אחד לשני, בין מראה קשה אחד למישנהו, מראות המחריפים משעה לשעה, מיום ליום, ככל שמתקדם תהליך חיסולו של גוש קטיף - חבל הארץ הפורח שאת דינו למוות חרץ אדם אחד, קשוח-לב, זה העומד בראש הממשלה - אני גם מתפנה לחשוב על השכונה שלי.

שכונה רמת-גנית יפיפיה, טובלת בירק ובדשאים, רחובות קצרים, בתי קומה או קומותיים. שכונה הרחוקה לכאורה כרחוק הירח מכדור הארץ מכל מה שמתרחש "אי-שם בדרום", באזור החוזר להיות אט אט אל מה שהיה לפני שלושים שנה - "מערב פרוע". שכונה רחוקה כל כך - בתנאי שמצליחים להתנתק לחלוטין ממסכי הטלוויזיה ולא להתפתות ולהביט בהתגשמות-חלום-הבלהות, כפי שמעבירים אותה ב"חגיגיות" השידורים החיים לכל בית בישראל.

והמחשבה אומרת כך: תאר לעצמך, שכל זה היה קורה כאן, בשכונה הרמת-גנית, שבהרבה מובנים יכולה להזכיר כל אחד מיישובי גוש קטיף: כמה מאות משפחות, בבתים מסובבי גינות מטופחות, אשר לפתע פתאום נדרשות לארוז, להעמיס את כל התכולה המשפחתית על מכולת-מתכת ולהשאיר מאחור לבלי שוב בית, גינה, עץ, נופי חיים. צמרמורת עוברת בגו רק למחשבה הזאת.

לעזוב מאונס את הבית, כי כך פקד האיש מהלשכה הצוננת במשרד ראש הממשלה? לצאת מרצון או בכוח הזרוע של מבצעי הפקודה, כך סתם, לפתע פתאום, בלי יכולת להתגונן מול שלוחיו, מבצעי הגזירה היורדת עליך כמהלומת גרזן, ולנטוש את חפירות חייך?

אכן, חלום-בלהות מצמרר לתושבי מרכז הארץ, אבל רק חלום רע. לאלפי משפחות בגוש קטיף ובצפון השומרון זוהי המציאות הנוראה של ימים אלה. לנו, צופי הטלוויזיה, אלה מראות קשים. להם, המתיישבים - זוהי עקירה ההולכת ונשלמת ממסכת חיים של בנייה ויצירה, אושר והתעלות רוחנית, ומעבר אל מצב של מצוקה קיומית ונפשית באתרים מנוכרים.

אילו כל תושב ותושב בגוש דן יסתכל מנקודת מבט אישית, כאילו בדידו היתה עובדה, אל המתרחש מאה קילומטרים דרומה ממנו והלאה, אם ינסה להרהר לרגע על עצמו, על משפחתו, על ילדיו הבוכיים, על מיטוט קירות הבית שבתוכם הוא ספון, או אז, בהדמייה שכזאת יוכל אולי להיכנס לנעליהם של העקורים באמת, להבין משהו מסבלם וממצוקתם.

הייתי מציע - כמה משעשע - גם לאריאל שרון לחשוב בדרך דומה. אך כלום יכול שרון להעלות בדימיונו מחזה של עקירה מחוותו, מכבשיו, מהבקר שמטפחים שם בשבילו? האם מסוגל הוא לחשוב על מעבר מאונס מהחווה רחבת-הידיים והמבודדת לפתרון-דיור זמני באיזה יישוב דחוס במרכז הארץ?

קשה להעלות על הדעת אפשרות כזאת. מרגע שקיבל שרון את החלטתו השרירותית כל-כך, בדומה להכרעותיו הקודמות, למשל בנושא לבנון או מפעל ההתנחלות, לא הוא הגבר שיסטה מן היעד שעליו ננעל. בעבר היעד היה בנייה והקמה על כל גבעה חשופה ותלולית עפר בתולה ביש"ע, בהווה המטרה היא עקירה והריסה של אותם ישובים. הבולדוזר ששמו שרון הפעיל דחפורים בעבר, משלח דחפורים בהווה - ומה עצום ההבדל...

בעבר המניע היה - מימוש הקשר בין האומה למולדתה, עידוד יהודים להתנחל בכל מקום, תוך לחימה בלתי מתפשרת בצבאות האויב ובחוליות הרצח. היום מהלכיו רק מחזקים את הטרור, מעודדים את האירגונים להכריז על ניצחון ולסמן את המטרות הבאות - פינוי ישראל מכל כיבושיה ב-1967.

שרון, הנתמך בידי חבורת עיתונאים לקקניים, שיכורי-קירבה, השומרים עליו כעל אתרוג, ומעודד מהכרזות בוש ובלייר, איננו כידוע איש של סנטימנטים. הוא איש של כוחנות. לא גאון ולא נדיב, אבל אכזר. איש חזק, ללא ספק, שפועל על-פי גחמות אישיות. אין ספק, בזכות כושר מנהיגות נדיר אך מסוכן, הוא הוביל בהיסטוריה של המדינה שורת מהלכים דרמטיים ובלתי-מרוסנים.

המהלך של ה"הינתקות" הוא הבולט שבהם. מהלך של אדם אחד, עם דימדומי שלטונו, שבאופן מניפולטיבי הצליח לכפות את רצונו על ממשלתו, מפלגתו ועל חלק ניכר מדעת הציבור, בוודאי מן המרכז ושמאלה. בצדק ובסיפוק בלתי-מוסתר אומרים ראשי העבודה: ראש הליכוד מוציא אל הפועל את המצע שלנו!

המסך יורד על חבל קטיף. בדמעות ובחיבוטי-נפש נפרדים המתיישבים מבתיהם. וטועה אותו אזרח תל-אביבי הספון היטב בביתו, שמביט באדישות-מה על מה שמעוללים ל"אחים" המתנחלים, אם הוא סבור, כי "אלי לא תגיע הרעה". ערוצי הטלוויזיה אינם מרבים להראות את ההתלהמות הגואה במחנה הפלשתיני. את שאגות השמחה המתגלגלות למן הדרגים הרמים ועד לאחרון השבאב ברחוב המעופש. את מצעדי הניצחון של החמאס ושאר אירגוני הטרור. את הרוח הגבית שזכו לה מידי גדול אויביהם.

מבחינתם, הם אכן צדקו: הם ניצחו את האויב שנוא-נפשם. העם בישראל הובס. והאמת? - זהו שרון של ישראל שהובס.

הפלשתינים כבר מביטים קדימה: אם ניצחנו את צה"ל ברצועה, ננצח בעזרת אללה גם בגדה, ויש אומרים גם ביפו, רמלה, אשקלון וחיפה. והניצחון הזה יושג רק בדרך אחת שהוכיחה עצמה - טרור, ועוד טרור, ועוד טרור. מבחינתם, היהודים איבדו את דבקותם באדמת המולדת, את הנחישות להילחם ולהגן, את תחושת צידקתם, את הסולידריות החברתית.

אזלה הרוח במפרשים של הציונים. התעייפו. ולכן - עלינו, האירגונים הפלשתינים, להמשיך ב"מאבק הצודק בכיבוש", כפי שיאשרו מי אם לא כמה מבכירי הסופרים, העיתונאים והפרופסורים היהודיים, ולא להיבהל מהכרזות שרון החדשות, כי "ישראל תשמור לעצמה בעתיד את גושי ההתיישבות".

שרון - יודעים היום גם הישראלים וגם הפלשתינים - יודע להצחיק. מילה שלו איננה מילה. אמר "דין נצרים כדין תל-אביב" - נו אז מה? וכי במה שונה מחזה "סדום ועמורה" בגוש קטיף ממה שעתיד לקרות בשאר השטחים ולכל עשרות ההתנחלויות? לא שרון וכנראה גם לא אף מנהיג אחד שיקום אחריו בטווח הקרוב, לא יוכל שלא להמשיך את התקדים שיצר "אריק מלך ישראל" בחבלי יהודה ושומרון.

היום - עתידו של שום גוש התיישבות יהודי איננו בטוח עוד. גם לא העיר אריאל, שאותה מצא שרון לנכון לבקר, ערב ההוצאה לפועל של תוכנית ההינתקות, ולפזר שם הבטחות מצחיקות בשפע. מעניין מי עוד מאמין לו.

פרשת קיצם של גוש קטיף וצפון השומרון איננה אסונם הפרטי של מתיישביהם. זוהי טראומה לאומית, שאותותיה יורגשו עוד שנים רבות. את המחיר נשלם כולנו. כן, גם התושב הרמת-גני, או התל-אביבי, או החיפני. אכן, דין תל-אביב עלול להיות, חלילה וחס, כדין נצרים. את האצבע המאשימה יהיה עליהם להפנות בבוא העת לכתובת אחת, לחוואי הישיש של חוות השיקמים.