לכלבת הלברדור-פויינטר הקשישה שלי התפרק איזה גלגל שיניים בשכלה הזעיר והיא החלה לכרסם את הרגל האחורית הדקה שלה. הווטרינר שלנו אמר, בעודו חובש את פצעיה, שאין מה לעשות. מעכשיו אי אפשר לסמוך על שיקול דעתה וצריך שמישהו ישגיח עליה כל הזמן. כדי שלא תיגע בתחבושות.
"כלבים", הוא אמר, "מסוגלים להוריד לעצמם את הרגל בנשיכה אם משהו מציק להם, בלי להסס". "מזל שזה לא קורה לבני אדם", אמרתי ושנינו צחקנו.
במחשבה שנייה, ביחס לימים אלו, הבסנו את בעלי החיים במצעד האיוולת של הרס עצמי. ואם למי מכם, מכוערי הנפש, צצים משלים על קטיעת איבר נגוע על-מנת להציל את הגוף, דעו והתוודו כי הגוף הנגוע קוטע את אחד הבודדים באיבריו הבריאים על-מנת שחלילה לא יפגום ברקב. אכן רבותי, הדיקטטורה של הריקבון זה עסק מסריח.
הייתי רוצה להאמין שזה אירוע השיא של התמוטטות יסודות בנייני העל. אלו ששכנה בהם פעם מערכת הערכים - צידקת והצדקת הדרך של הגוף המדיני הזה שלנו. היום שולטת בהם עזובה אידיאולוגית כמו המסדרונות הריקים מאישים בקומות ההנהגה במצודת זאב, או מספר הקוראים בשנה את כתביו של ז'בוטינסקי. פשיטת רגל ערכית של בנייני-העל היא כמו הקיבוצים שחברו הצעיר בן 60, שמחזיקים מעמד רק בזכות תחזוק מלאכותי מהמדינה שמתקיים בכוח האנרציה, שריד וזכר לכוח פוליטי ונישאות מעל בשם חזון של ימים עברו. מדוע הייתי רוצה להאמין שזה אירוע השיא? כי אינני יודעת כמה עוד אנחנו יכולים לספוג וגם כי מהרגע הכי נמוך והחורבן הכי עמוק יש, כפי שאומרת הסיסמא השחוקה, רק מקום להיבנות. בדי.אן.אי העברי שלנו מוטמעת נוסחת הפלא של לקום מחורבן ולבנות ועוד ביתר שאת - זה מרכיב יחודי בתוכנה שבראש היהודי.
ראו רבותי: הגוף הרקוב קורה לנו בסלידה "אדוני הארץ". אלו שמחזיקים את המדינה בביצים, מיעוט שמשליט את רצונו על הרוב שחפץ בשלווה. מיעוט שבשם הבאג המשיחי שלו גורר את כל המדינה להרפתקאות הזויות וחסרות טעם לשאיפה הראויה שלנו להיטמע באזור ולהיות עם נורמלי, להיפתר כבר מהגיבנת הזהותית המעיקה הזו. אנחנו מייד מזדעזעים ומדברים על אהבה שתנצח, מנסים לשכנע שאנחנו דווקא נחמדים. אין לנו בכלל קרניים ואנחנו לא מאגף הטורפים אלה מפינת החי - רכים ולטיפים אפשר להאכיל אותנו מהיד. היית פעם בישוב איקס? אנחנו שואלים את הצימחו-הומני התורן וכשהוא עונה את הלא, המיוחל בא ה"בוא תעשה אצלנו. שבת תראה איך זה".
אל תראו דברים אלו כתוכחה על קירוב לבבות ואחוות אחים וכל סינדרום ההתנחלות בלבבות. אלא שמשהו דפוק לגמרי בגישה שלנו. האסימון הזה נפל אצלי סופית כשראיתי את החרפה בנווה דקלים. רבנים אהובים, יקרים וצדיקים הרב דרוקמן, חנן פורת ואחרים עומדים נוכח בית הכנסת ובוכים מול איש המשטרה - מתחננים מייבבים בעיניים כבויות, על קדושת בית הכנסת ורוע הגזירה ועל חורבן ועל גרוש ועל אולי בכל זאת לא.
מה לא בסדר בתמונה הזו, שואלת אני אתכם בעלי הרפלקסים הבריאים? כאילו כלום לא השתנה. היה אפשר לעשות העתק והדבק לתמונה הזו לפולין או לרוסיה, תבחרו איזה פרעות שתרצו יש לנו רפרטואר עשיר. רבנים מול הפריץ מתחננים על קהילתם עוד מאמינים וכבר לא ובעיקר משפילים מבטים מתכופפים, כי בגלות הם למדו: עץ שמתכופף מול הרוח הוא זה ששורד. צריך להסביר למישהו? שאחרי שלושים שנות התיישבות, אחרי ששת אלפים ומשהו פצמרים, אחרי שהבנו שאנחנו אלה היחידים המאמינים במדינה כשהיא כבר לא מאמינה בעצמה, לא אנחנו אלו שצרכים להתכופף ולהתחנן על נפשנו - אנחנו לא בגלות בארצנו.
מה קרה לנו בשבוע הזה? גייסנו מספרים אדירים של אנשים לאורך המאבק. לא רק להפגנות סמליות וגדולות לציבור הרחב, אלא גם למאבק אקטיבי ומתריס כזה שלא משפיל מבטים למול, מי שמדבר בשם חוקיות מעוותת.
היו ניצנים של הבנה בציבור, שאין עוד מקום לממלכתיות הנאמנה שלנו. כי "הממלכה", כפי שאנו זוכרים אותה, קרסה ברוב כבוד ולא אנחנו נהיה אלה שנחזיק את נדבכיה החלולים על כתפנו.
אנחנו ציבור תמים שעד היום נשאר לבדו מדקלם טקסטים שעבר זמנם בשביל כל אלו שמייצגים את ההמשך הטבעי של מחבריהם. בשביל מה? קשה לנו לצאת מהקונספציה של ציבור סוג ב'?
היינו שותף ישר ששואף להשפיע מבפנים על הדור. ציבור שבוחר באיחוד לאומי ומפד"ל, עושה את כל העבודה השחורה במסירות עבור מועמד הליכוד. מקווה ומייחל שיהיו להם מספיק מנדטים לבלום עוד איזה תוכנית בריחה, ולמועמד הליכוד התורן לא יהיה עוד על מי להישען או שיהיה לו היושר הבסיסי לעמוד בהבטחותיו (אבל זו בקשה מוגזמת). חסרי אונים במהלך כהונתו, שורפים כוחות על מאבקי רחוב וחוזר חלילה, בבחירות הבאות שוב נוחתים לחיקו החם של מועמד הליכוד בלית ברירה.
היה לי הרושם לאורך המאבק שהציבור מתעורר ומפנים שאיננו יכולים להיות שותפים כי אין עם מי. כל הציונות החילונית שאהבנו לאהוב הוכיחה שאין לה מרחב נשימה מעבר לדור וחצי בהיעדר גב אמוני. חבר'ה, אתם שמים לב שאנחנו היחידים ששרים שירי א"י בדבקות ונוסטלגיה מתמוגגת, משפחות, ומחזקים שרים מול מגרשיהם את שיר הרעות. אנחנו מתחזקים לבד מיתוסים, ששוב, עבור הממשיכים הטבעיים של מכונניהם נחשבים למיושנות שעבד עליה הקלח.
היה נדמה לי שהבנו, שהציונות החלוצית סגרה את משרדיה וגם הלאומיות העברית החליפה את הוגיה החריפים בקבלני קולות, אופורטוניסטים ומדקלמי סיסמאות חסרי כל בסיס אידיאולוגי, שהפנמנו שאין לנו מול מי להשפיל קומה.
זה הזמן שלנו.
היה לנו את הכוח הדרוש, היו לנו "מחנות אימונים" וסימולציות לאורך שנת המאבק. אז מה קרה לנו? שבמקום חמישים אלף שלדעת רבים כולל גורמי ביטחון היו מסכלים את המהלך, נתקבצו רק חמשת אלפים בצומת גמה. אולי זו העובדה שנתנו את קידמת הבמה להנהגה האירגונית שלנו, מועצת יש"ע, להיות גם הנהגה אסטרטגית. וזה לא התחום שלהם - הם עדיין שרויים בממלכתיות. ראינו אותם מסתובבים בעיניים כבויות אומרים למצלמה מה שצריך ובה בעת משדרים שהם אנוסים לתפקידם, אומרים את אשר הם מחוייבים. הארגון המופתי בו התהדרה המועצה לא הופגן בימי הגירוש. כל ישוב לעצמו, כל מטה לעצמו, כל צומת לעצמה. הם ויתרו מראש.
קשה לכעוס על יהודים באמת טובים, וטרנים של מאבקים ואבירים של קרבות על א"י מופת לכולנו כמו זמביש ליברמן ואחרים. אבל אם אנחנו לא רוצים עוד חורבנות הם לא הכתובת להנהגה, היום. קשה לעכל איך הוציאו לנו את האוויר מהגלגלים במאבק הזה דווקא ביום הדין. זה לא נתפס, איך אנחנו אלה שהושפענו באמת מהלוחמה הפסיכולוגית, לא להפך ונוצחנו על ידה. אכלנו את כל מה שהתקשורת האכילה אותנו עם אווירת "זה גמור" ועל עוד ועוד משפחה שעוזבת בחודשים האחרונים ומכולות ריקות שהוזמנו לנוע בצירים לעינינו בלבד.
חודשים של הסתה ודמוניזציה למתיישבים ואנשי המאבק הפילו אותנו בפח של להיות "ילדים טובים", לשכנע שאנחנו נתנהג יפה בכל מחיר. באמת הכינו טוב את החיילים להיאטם לאנושיות או לרחשי יהדות שיכולים פתאום לצוץ להם מהבטן חלילה. הם הביסו אותנו באמצעות רגש האחריות שלנו עצמנו, לא לקרוע קרעים במבנה הקרוע של כולנו, גם כשמחריבים את בתינו, גם כשגוררים אותנו על-פי תהום. הם גברו עלינו בזכות עוצמת התחושות והכתרים שקשר הציבור שלנו לצבא ואי היכולת שלנו לעשות את הסוויץ המתבקש – שלמרות שהחיילים לא אשמים ובמקביל מאופקים, בוכים, מחבקים ומתפללים איתנו - אין שליח לדבר עבירה ואין פוצ'י מוצ'י כשמחריבים ישובים על בתי כנסיותיו, גידוליו, בתיו ומרקם חייו. אנחנו לא איזה מנחה למולך. לא קורבן להלכי רוח שפופה ובטח לא תשלום לסגירת תיקים.
תזכרו שזכינו לדברי השבח הזמניים מהרגע שהחליטו בכפר מימון לצעוד לאורך הגדרות במקום לקטיף. הם משבחים אותנו שם ברשות לסילוף מידע שאחרים קוראים לה התקשורת הישראלית רק כשאנחנו מוכים ופצועים ומגורשים. רק אז אנחנו זוכים לחמש-עשרה דקות תהילה ואפילו אפילו מעט סימפטיה. אבל ברגע שזעקתנו חזקה מדי וחורגת מגבולות חסרי ההשפעה - מיד ובשמחה רבה חוזרות העלילות על מפלצות יורקי חומצה ומשליכי ברזלים וכל המערכת מייד מתארגנת כבנוהל מוכר שכולם יודעים בו את כללי הטקס ומטרותיו - המפכ"ל זועם, האלוף מזועזע ומבטיח שעם כולם ימוצה הדין. רק ינון מגל כתב ערוץ 10, צדיק בסדום, וזמן שימוש בדימוי הזה לא היה כל כך נכון, אומר בלי חשש שלא היה כדבר הזה, אבל לקרנבל זה כמובן לא מפריע.
בחרנו להיות נעימים, ביקשנו שיזדהו עם כאבנו ובאמת כל הכתבים הכריזו חגיגית שזה מעמד מרגש וראינו את מגרשינו בוכים, הישגים כבירים רבותי, הישגים כבירים. יש לנו יד באסון הזה, יש לנו אחריות על החורבן הזה שנמשיך לשלם עליו כי לא הצבנו הנהגה כי לא בחרנו בחיי הגוש, אלא בחרנו במותו ביום שבו נשארנו לבכות מול הטלוויזיה במקום להפוך עולם ומלואו.
השבר הזה ממלא אותי חלחלה שלא האמנתי שיחוש יהודי בארצו. נהגנו כמו שכתוב בתוכנת היצור שלנו - לנהוג בגלות. נכנענו גם כשהיה לנו סיכוי והזדמנות. ועכשיו אנחנו רואים מראות שלא יועדו לא"י - קהילות הלומות צער ומפוזרות, בתים שרופים ורחובות ריקים. ישובים ששקקו חיים יהודים תורה ועבודה נבלעים בחולות, כאילו היו פטה מורגנה זמנית, שהיתה או חלמנו חלום? כאילו לא הייתה שם בניה וצמיחה שלושה עשורים. אל נא ה', יהא גורל זה גורל כל יישובינו בא"י, המבוגר מהגוש בסך-הכול בעוד שלושה עשורים אך נכשל ממנו באמונה ונחישות. למי שצצות קונוטציות למראות הללו - אומלל מי שמגנה אותו. יכול הוא לדמות ברוחו את האירועים גם לגרוש ספרד, נבוכדנאצר או טיטוס. אבל מה לעשות, אדם מדמה בראשו את מה שכי כואב וקרוב לו. ויהיו נא הדימויים הללו הכוח המניע שלנו להבין את חומרת וזוועת המעמד. מה שאי אפשר ללמוד מהמהירות בה נפלה קטיף.
רק אריה יצחקי התנהג לטעמי בצורה הנכונה אל מול העיוות הזה, בעורמה, שפה רהוטה וקולו ששידר רצינות. הוא שכנע את עולם ומלאו שיש מה לחשוש ממנו כאשר במציאות לא נשקף ממנו שום איום אפשרי ממשי. מעלה חיוך לראות איך הוא הצליח לנפח את הבלון הזה של האיומים לאורך חודשים לטפח אווירת מסתורין מחתרתית. במקום להכחיש את כל הקשקושים של האגף היהודי נגד יהודים בשב"כ הוא רכב על הגל הפך את הקערה על פיה, קיבל במה ויחס רציני. מה באמת היה לו שם בביתו היפה מול הים מלבד אורחיו ונחישות. אם היו עוד אלפי תחבולנים מעולים כמותו הצבא היה חושש להיכנס פנימה ובזמן שכל זה היה נלעס הציבור היה משתכנע שזה לא בציע כי זה מסוכן מידי. אלה ימים בהם אפשר להרגיש את חסרונו של אדיר שלנו, אדיר זיק. מהנה להשתעשע ברעיון איך בתחבולות הוא היה עושה לנו מלחמה. יוסי שריד אמר פעם שזה לא הערבים שמבינים רק כוח, אלא אנחנו. עובדה, כל דרישה שהציבו מולנו תחילה סירבנו ולאחר גל טרור הסכמנו לחשוב על זה מחדש. וזה נכון, זו המנטליות שאימצה לעצמה הישראליות החדשה בחסות הרעיון להידמות או למערב או לעמי האזור. מה שמסכן אותי כרגע - ממנו אני בורח. לא משנה אם רגלי כבר דורכות באוויר כמו בסרטים מצוירים ועוד רגע אני אסתכל למטה ואצלול לתהום הנשייה. אולי, רבותי, היינו צריכים לשכנע אותם במאבק הזה שאנחנו מג'נונים. אל תדאגו הם גם ככה לא חושבים עלינו דברים חיוביים יותר. ועם מג'נונים, יודעת מדינת ישראל, לא מתעסקים. עובדה. כך אמר יוסי שריד. זה רק רעיון לא איזה עמדה אידאולוגית שנגזר מכך שמגישת החיבוקים בא לנו חורבננו.
חברים, החרב החדה שהייתה מונחת על צווארינו כבר חתכה ופצעה, אך יש לנו עוד עמוד שדרה - לא נתייאש מן הרחמים. בשבוע הבא צפון השומרון על כוונת המגרשים. בוא נזכור שהשטח שמיועד להפקרה למדינת המחבלים שם, גדול פי שלושה מגוש קטיף. בוא נזכור שמדובר בגבעות שולטות. בוא נבין שזה רק הסיפתח. רבותי, אל תוותרו מראש. אל תגזרו את שומרון למוות בבכייה מול הטלוויזיה. לא רק על חורבן ישובים אנחנו בוכים, לא רק על פשע מול הישובים והקהילות הצדיקות שמהן, רק מהן יבנה עם ישראל, אלא אנו מבליגים על חילול השם וגוזרים על עצמנו בבריחה הזו עוד תשלום דמים גדול. אל תשכחו שאחרי כל קיפול דגל, המוות רודף את ערינו. יש לנו עוד סיכוי, יש לנו עוד דרך להציל את צפון השומרון. גם הגוש ש"נוקה" מיהודים אזרחים עוד לא נמסר יש מקום יש זמן ומרחב למאבק. אומנם הרבה אחרי הדקה ה-90', זה זמן פציעות.
יהא האסון הזה עבורנו פתח להבנה החד-משמעית. זה הזמן שלנו לא להחזיק בנדבכי המבנה המתמוטט. להיפך, עלינו לעזור למוטטו עד היסוד. לקחת את האחריות עלינו בלבד, להוביל ולבנות את המדינה היהודית הראויה על כל מערכותיה, חוקיה, ערכיה ומוסדותיה מחדש.
הם קוראים לנו אדוני הארץ כפי שהזכרתי. אני אומרת, למה לא? זה כינוי ראוי ולא מגונה. יש לו אפילו מקורות. זאב ז'בוטינסקי הגה את המושג "אדנות". זו תכונה שצריכה לאפיין את היהודי בארצו לצד "ההדר". עליו להתנהג בארצו כבעל הבית, שליט בחוק ובמוסר, ולא כעובר אורח. הוא לא כאן בזכות נצחונו במלחמות (ז'בו כתב לפני קום המדינה) אלא כי זכותו על הארץ, היא שלו ואין ויכוח ואין דיון. אין מתן ואין משא. וכך הוא יתנהל עם התודעה הזו ורק כך יהיה באמת הומאני אנושי ויהודי כלפי עמו וכלפי אויבו, רק כאשר יכיר במקומו האמיתי והטבעי, ובכך שהוויתורים הם עיוות. תודעה זו תהיה בו כקיר ברזל ולא יהיה בה סדק, ואז ישתכנעו הערבים שעליהם להשלים עם קיומנו לא בשום דרך אחרת. זה הזמן למנהיגות יהודית. את האלטרנטיבה האחרת כולנו מכירים - שחיה בלי שיעורים מקדימים בים של עזה.
