סערת עץ האשוח

עץ אשוח זה עבודה זרה. במידה מסוימת, זה חמור יותר מסתם נצרות, כי המקור של המנהג הוא אלילי.

רבני העיר ירושלים גילו דעתם שעץ אשוח זה אסור על-פי ההלכה. הם צודקים. גילוי הדעת הזה לא לווה באיום על שלילת כשרות למלון שיפר את האיסור ההלכתי. מבחינה משפטית, לדעתי, אם הם היו בוחרים לשלול כשרות ממלון כזה, ייתכן שהיה לכך בסיס - משום שהימצאות במקום עבודה זרה היא איסור הלכתי, ואין לחייב משגיח (או כל אדם אחר) לעבוד בתנאים שבהם הוא מפר איסור תורה. ואם המשגיח לא יכול להיות שם, אי-אפשר להבטיח את כשרות המזון.

אבל רבני ירושלים בחרו אחרת: הם בחרו למצוא איזון ראוי בעיניהם, ורק הזהירו מפני האיסור ההלכתי - ללא כל סנקציה.

להתאחדות בתי המלון יש אובססיה בנוגע לרבנות. דובריה תמיד מספרים שמחירי האירוח המופקעים בישראל הם תוצאה של מחירי הכשרות. התירוץ הזה מסבר את האוזן לא רק בגלל הסנטימנט השלילי הכללי כלפי הרבנות, אלא גם בגלל שאחרי שהישראלי חוזר ממלון מפנק בכל מקום אחר בעולם, ורואה שבישראל הוא נדרש לשלם הרבה יותר על הרבה פחות, הוא מנסה להבין מה כבר ההבדל - ובאמת ההבדל הבולט ביותר לעין בין שוק המלונות בישראל לזה בחו"ל הוא הכשרות. מי שמודע לכך שמלונות כשרים בחו"ל הם ממש-ממש יקרים, עשוי למצוא בכך עוגן נוסף לתלות בו את הקשקוש שהכשרות היא שמייקרת את מלונות ישראל.

אבל זה כאמור קשקוש. העלות של כשרות בבית מלון היא תקן וחצי במלון קטן עד שני תקנים וחצי במלון גדול, בתוספת אגרה שנתית שמגיעה לכ-7,000 שקל (בשנה) למלון גדול. מלונות קטנים משלמים פחות. כשלוקחים בחשבון כמה עובדים נדרשים כדי להפעיל מלון, מבינים שתוספת של תקן וחצי עד שניים וחצי, היא תוספת של לא יותר מ-4-3 אחוזים להוצאות השכר של המלון במלון קטן. במלון גדול זה מגיע לשברי אחוז. אפשר לתלות את מחירי המלונות בהרבה דברים אחרים שהם לא בהכרח תאוות הבצע של בעליהם: חוקי עבודה דרקוניים שאינם מתאימים לדפוסי העבודה במלונות; חוקי תכנון ובנייה דרקוניים שמקשים על בניית מלונות חדשים והוספת תחרות; מחירי מזון מפוקחים במחירים מופקעים; דרישות בטיחות מופרזות כמו מציל על כל שלולית ועוד ועוד. אבל זה לפעם אחרת.

בחזרה לעץ האשוח: האיבה הוותיקה בין התאחדות המלונות לבין הרבנות הביאה לכך שהמכתב ההלכתי של רבני ירושלים, שבעצם אין בו כלום, עורר אצלם זעקה דמגוגית וחלולה, שגם בה אין כלום. הבעיה היא שמהקשקוש הזה עיתונאי ישראל, כולל כתבים בכלי תקשורת שאינם שותפים להסתה הקבועה נגד הרבנות, עשו מהדמגוגיה הזו אייטם.