פרשת השבוע פותחת בפסוק המציב תנאי (דברים ז):

יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אתָם; וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת- הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ:

שאלה: כאשר כתוב הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, מתכוונים לאלה שכתובים קודם, בפרשת ואתחנן, או לאלה שכתובים בהמשך, בפרשת עקב?

רש"י משיב על כך בפשטות כשהוא נסמך על המלה עֵקֶב: אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו, תשמעון. כלומר, התנאי מתייחס למה שנאמר בהמשך. ומה הן המצות הקלות שאדם דש בעקביו? את זה ננסה לברר בהמשך בע"ה.

בשבוע שעבר הבאנו את דברי משה רבנו החושף את השורש הרעיוני של החורבן עוד בטרם נתחולל, ההתיישנות התודעתית; השבוע הוא ממשיך ומסביר לנו את סיבות החורבן שכבר התחולל. והסיבות אינן בתחום העבירות החמורות דוקא; כלומר, לא באלה שהאדם חושב שהן חמורות. גורמי החורבן מצויים במצוות שאדם דש בעקביו כדברי רש"י.
רש"י לא המציא את הרעיון; הוא מסתמך על חז"ל שמצידם מסתמכים על דוד המלך בכבודו ובעצמו.

(ילקוט שמעוני) אמר דוד, תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות; איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה, מפני שהן חמורות (וקל להזהר בהן), אלא מפני הקלות, אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן תחת עקביהן.

לכן הוא אומר (תהלים מט) עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי. וכה"א (וכן הוא אומר) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן מצות שאדם דש בעקביו, וכה"א (שם י"ט) בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב, הצפון לשומר מצות קלות. וכה"א (משלי ה) ארַח חַיִּים פֶּן-תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע: וכה"א (שם ד) מִכָּל-מִשְׁמָר נְצר לִבֶּךָ כִּי-מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים:

ועדין לא ברור מה הן אותן מצוות קלות שאדם דש בעקביו; הרי יהודים מקפידים מאד על קלה כחמורה ואין אצלנו מצוות קלות. אז על מה מדבר דוד המלך ומזהיר אותנו רש"י?

כשאומרים מצוות, חושבים על מעשים. בתחום זה של מעשה המצוות, אכן יהודים מקפידים ואף מחמירים בשמירת המצוות. אלא שלא באלה דנה פרשת השבוע שלנו; לא מצוות מעשיות הן המביאות לבנין הארץ, או לחורבן ח"ו.

המצוות שאדם דש בעקביו מאז משה רבנו ועד בכלל, הן מצוות שבתחום הדעות והמודעוּת. על זה מדבר משה רבנו בפרשת השבוע.
זה מתחיל ונמשך בלשון חיובית, וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית וְאֶת- הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ: ככה זה בתורה, מרובה מדה טובה. מדת הפורענות מועטת אומנם אבל מוצגת בבהירות רבה. הנה פסוק המפנה:

טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נתֵן לָךְ; לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ:

בצלע הראשונה בפסוק יש הבטחה שהיא המשך לאלה שלפניה, בעוד בצלע השניה כבר יש אזהרה, לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם. המלה הזאת לחוס, לכאורה הכוונה היא למה שקוראים היום הומניזם; למעשה מדובר באינטרס של הכובש לאמץ לעצמו את נכסי הנכבש. לאו דוקא נכסים גשמיים, זה מובן מאליו. כאן מדובר בנכסים תרבותיים: וְלֹא תַעֲבד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם.

גילוי אהדה לתרבותו של הנכבש ואף אימוץ חלקים ממנה, זו נטיה טבעית אצל כובשים נאורים כמונו. אלא שאם מתמכרים לנטיה זו, התוצאה עלולה להיות קשה ביותר; כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

אצלנו התפתחה תופעה ייחודית; מצד אחד אנחנו מתעקשים להשליך עליהם את ערכי המוסר המעוותים שלנו, ונוטלים על עצמנו את האחריות למעשיהם ולמצבם, ומצד שני הנכבשים אימצו את מנטליות הקרבן (לא עוד שואה) שלנו, והם כבר לא אומרים כאמונתם 'כולו מן אללה'. הם אומרים שהציונים אשמים בכל הצרות שלהם.

אם רוצים להבין את המניע לעקירת היהודים מחבל עזה ובכלל, זהו המניע. דיברנו בעבר על מניעים עמוקים יותר, כגון ההינתקות מן השורשים של עם ישראל, אבל כאן אנחנו מדברים על מניע שנמצא במודע של מקבלי ההחלטות או לפחות על סף התודעה. כלומר, משהו שקיים בתודעה אבל לא רוצים להודות בקיומו כי זה נשמע לא מוסרי.

כאב הראש הדמוגרפי

נמאס לנו מהם; לא רוצים יותר להיות אחראים למצבם הכלכלי, חברתי, ביטחוני. ניפרד מהם ונוכל סוף סוף להמשיך בהקמת מדינה כלבבנו. האמנם הם הגורם המפריע? האמנם נוכל, אם רק ניפטר מהם, לבנות מדינה כלבבנו? נראה מה אומר משה רבנו על כך (דברים ז):

יז כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם:
זהו מצבנו מול הערבים; הם מתרבים בקצב מהיר והבעיה הדמוגרפית אורבת לפתחנו כפצצה מתקתקת. אבל בעיה זו קימת רק כל עוד אנו חוששים ממנה. כל עוד מתייחסים לנוכחותנו כאן במונחים של מציאות פוליטית ושפה פוליטית. בשפה של משה רבנו אין כאן בעיה.
יח לֹא תִירָא מֵהֶם זָכר תִּזְכּר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעה וּלְכָל-מִצְרָיִם: כא לֹא תַעֲרץ מִפְּנֵיהֶם כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:

השפה הפוליטית אינה יכולה להסביר את העובדה שאנחנו כאן; יהודים שבים למולדתם בהמונים לאחר עשרות דורות של פיזור בכל קצווי תבל, זה תהליך שלא נצפה על-ידי שום חכם מחכמי הפוליטיקה. זהו נס שהובילה ההשגחה העליונה. ואם לא מתעקשים לחשוב ולהתנהג פוליטיקה, ההמשך הצפוי גם הוא נסי.

כב וְנָשַׁל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלּתָם מַהֵר פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:

כלומר, כאשר חושבים נכון; כאשר זוכרים כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא, אז הבעיה הדמוגרפית לא צריכה להגיע למודעות שלנו בכלל. לבעיה זו מבטיח הרבונו של עולם לדאוג בעצמו. אנחנו רק אמורים לחיות במודעות של ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, והוא כבר ידאג לכל היתר.

אלא שאנחנו מתעקשים לא להודות כי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, והשאלה מה צפוי לנו בהמשך אין לה תשובה אחת בחשיבה הפוליטית. להפך, כריבוי הדוברים כן ריבוי התשובות.

המשותף לכל המשיבים ולכל התשובות הוא האופטימיות; אומנם כל אחד אופטימי בתנאי שנלך בדרך שהוא מציע, אבל עובדה היא שבזמן קצר יחסית הקמנו פה מדינה לתפארת, וצפוי שהשגשוג ימשך ואף יגבר. עכ"פ, זה מה שאומרים הפוליטיקאים.

רק שעוצמה כלכלית אינה מבטיחה דבר ליום מחר, וכנ"ל גם עוצמה צבאית. שמענו כבר על קריסתן של ממלכות אדירות כידוע. וכך מתאר זאת משה רבנו בפרשת השבוע; קודם הוא מזהיר אותנו:
(דברים ח): יא הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקּתָיו אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

אחר כך הוא מסביר את תהליך השכחה:

יב פֶּן- תּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: יג וּבְקָרְךָ וְצאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה: יד וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

יש ביטחון כלכלי; יש ביטחון צבאי; מי צריך בכלל לחשוב על ה'?
יז וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה:

אבל 'לכח יש מגבלות' נוהגים לומר אצלנו, וגם לשכל האנושי יש גבולות. לא ניתן לפתור בכח צבאי את הבעיה עם השכנים הטוענים לבעלות על הארץ, וגם אין פתרון בשכל אנושי, לבעיה הדמוגרפית. אז מה יהיה? הנה המשך התהליך:

יט וְהָיָה אִם-שָׁכחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבד תּאבֵדוּן: כ כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹקֵיכֶם:

מתברר אם כן שהמצוות שאדם דש בעקביו, וכתוצאה מכך בא חורבן ח"ו, הן בתחום הדעת. המחשבה, כּחִי וְעצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, היא המביאה לחורבן, כתוצאה ישירה של מגבלות הכח והשכל האנושי.

כמובן, יש פתרון והוא מוצע לנו בפרשת השבוע:

יח וְזָכַרְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנּתֵן לְךָ כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

וכאשר נזכור כי ה' הוא הנותן לנו כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, תתקים בנו מיד ממש נבואתו של ישעיהו בפסוק החותם את הפטרת השבוע:
ג כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה: