בשורת האיוב לעיתונות המודפסת

העיתונות המודפסת, הידועה גם כ"כפרינט", לוקה זה מכבר במחלה סופנית. את בשורת האיוב למותה הצפוי יש לייחס לשני עיתונים: "חדשות", שכבר מת, וישראל היום, שעוד חי ובועט.

את הספתח עשה, מן הסתם, מייסד "חדשות", המו"ל עמוס שוקן, כשהכניס לעיתונאים עמוק את החוקן, כשהוא פועל לקיום יעדו בלי היסוס, בעוד הוא חש את עצמו תוך כדי כך על הסוס..

כתנאי יסודי להעסקה בעיתון הוא המיט עליהם לא פחות מאסון. היה זה בעת שכפה עליהם חתימה על טפסי החוזה האישי, שנוצרו על חשבון הטבות מובטחות, הקורצות כמובן בחוזה קיבוצי. כך ריחפה כבר מראש על ראשם עננה, שמנעה מהם לעתיד כל זכויות-הגנה.

התקדים הזה, שהנהיג עמוס שוקן, אומץ בחדווה וזכה למלוא-תוכן, גם אצל יתר המו"לים בארץ. בעטיים מצא את עצמו עיתונאי, לא אחת, כשהוא זרוק על עברי פי הפחת, גם בשעה שהדברים אמורים במי שנחשב למקצוען רב-זכויות, שהוכיח עצמו כעתיר-כישרונות.

הימור מסוכן

ואז ניחתה המכה הנוספת, שפגעה אנושות בעיתונות המודפסת. את המכה הקשה הנחית לה טייקון, שפעל בלי שום נקיפות של מצפון. הדברים אמורים במהמר שלדון אדלסון, שגרר את העיתונות אחריו לאסון.

הוא בחר, מסתבר, בהימור מסוכן, שבו עיתונים נותרים רק עם כיס מרוקן. האם הוא חי בשלום ובנחת למראה עיתונים המצויים על עברי פי הפחת?

את יציר הכפיים שלו, ישראל היום, הוא מטפח באהבה רבה ובחום, ודואג לחלק אותו בחינם; בעוד עיתונים אחרים, המוכרים את עצמם, נאלצים בשל כך לירוק הרבה דם.

והכל על חשבון ידיעות אחרונות, שעימו הוא החליט לחסל חשבונות. זו בהחלט תחרות שאיננה הוגנת, לפחות בתנאים שבהם היא מתקיימת; שלא להזכיר, כמובן, את ההשקעה התמוהה שבה העסקה בכלל ממומנת.