מצעד האיוולת של הימין הישראלי

הצהלות הבלתי-פוסקות בימין אליהן נחשפנו כולנו עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן אכן מעוררות חמלה - עד לאן הידרדרנו שאנו שבים ומתנהגים כמו משרתו של הפריץ המחכה למתת-חסד מאדונו. והשתיקה של מה שאמור להיות אופוזיציה - בעיקר מפלגת העבודה והמחנה הציוני (שכן מהכת של יאיר לפיד אי-אפשר לצפות בעצם לשום-דבר) - רק מוסיפה לעליבותה של ישראל שממשלות נתניהו הביאו לשיאים שלא נודעו כמותם.

אבל מעבר לעליבות הזו, יש כאן סכנה שעלולה להיות קיומית. הבה נבחן זאת בקור-רוח. בישראל "מביעים קורת רוח" - אורגזמה של ממש - מדחיקת הפלשתינים והרשות אל קרן-זווית בכל הנוגע לעניינם. הפלשתינים שוב לא רלוונטיים לכלום, צוהלים בימין הישראלי כשעל מקהלת השמחה מנצח ראש הממשלה ושעל-ידו מסייעים בנט ותואמיו, ביתן ודומיו; והמירי רגב ואחיותיה של הפוליטיקה הישראלית. כי כך, לא אנחנו, אלא טראמפ בהוד-גסותו, יהיה זה שיחסום בפני הפלשתינים אפילו את יכולתם למחות בפני ארגונים בינלאומיים. שהרי הוא יפסיק את התמיכה הכספית של ארה"ב באו"ם ובשאר המוסדות המצטיינים בחוסר אהדה עד שנאה לגבי מה שישראל עושה בשטחים. כמובן, איש מחברי מקהלת הצהלה הזאת לא מקדיש אפילו שנייה לחשוב מה יהיה - להיכן יובילו הפלשתינים את תסכולם אחרי שהמסלול הבינלאומי ייחסם בפניהם.

ובעוד שחברי ממשלת הימין שיכורים משמחה, שרק מתעצמת עת ששמעו כי הטראמפ חסם את העברת הכספים לרשות שעליה התחייב הנשיא אובמה (שהרי, כפי שאומרת הרגב: "מיהו אובמה"!), הנה אותו טראמפ כבר שופך על ראשם צוננים, עת שהוא אומר כי הדיון על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים עדיין מוקדם מידי. חכו, חברים; זכרו את המשפט המופלא "אל יתהולל חוגר כמפתח"! עם כל הכבוד (ולא בטוח שיש כבוד) - לטראמפ יש עוד שניים-שלושה עניינים חוץ עבודתו אצל הימין הישראלי. ארה"ב אולי מגבילה כניסת מוסלמים לשטחה אבל את הטראמפ לא ממש מעניין מה הם יעשו במקומות אחרים. ועוד טרם התבררו משמעויות מדיניות ההתכנסות וההתבדלות שהוא מגבש ודוחף. הבה נראה אם - עוד לפני העברת השגרירות לירושלים - יפחית טראמפ את המחיר שישראל צריכה לשלם עבור החמקנים שהוא כבר הכריז כי הם יקרים מידי; הבה נראה אם הוא יבטל את הצורך באשרות לישראלים, כפי שקיים המצב אצל רוב אזרחי אירופה. וחשוב מאלה: אילו אופציות תיוותרנה בידי הפלשתינים לאחר שלא יוכלו (אולי) להתקבל לארגונים בינלאומיים - וגם על כך טרם חתם הטראמפ; כדרכו, הוא רק צייץ...

האורגזמה הפוליטית של הימין באה היטב לידי ביטוי ברעיון המטורף לספח כבאן ועכשיו חלקים מהגדה (כרגע: את מעלה אדומים). דומה שרק מזל, כמעט נס משמיים למי שמאמין, מנע את דבר-האיוולת הזה שכנראה אפילו הטראמפ לא היה סובל. האמת היא שאולי ראוי היה שהימין יספח בהתאם לחלומו הרטוב. אלא שכרגיל, על שטויות הימין משלמים כולנו, גם מי שאינו לוקה בטירוף. אבל הנה, כפי מלמד מבחן התוצאה, למרות הרצון העמוק של הימין - למן נתניהו ועד ולאחרון הדודי-אמסלמים והיואב-קישים - לספח כאן ועכשיו וכמה שיותר, הזעפת פנים מצד ארה"ב (כן, זו של טראמפ), מנעה זאת.

אבל הבה נשוב ונבחן את המשמעויות המעשיות של תהליך שבו תיחסם דרכם של הפלשתינים לזירת הארגונים הבינלאומיים. ראשית, זאת לדעת, גם אם ארה"ב אכן תחליט לעצור מימון לארגונים בינלאומיים שמקבלים את הפלשתינים, כלל לא בטוח שאלה יימנעו מכך. ארה"ב עצרה בזמנו את המימון לאונסקו וכפי שראינו - זה לא הפך את אונסקו לארגון ציוני וגם לא עצר את פעילותו. והאם ארה"ב תעצור את המימון לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם שהפלשתינים אינם חברים בו אבל דווקא הוא, יותר מכל ארגון אחר, מממן בפועל ארגונים כמו החמאס ופועל - שוב, יותר מכל ארגון אחר - להנצחת בעיית הפליטים הפלשתינים. כך שאולי הקטנת המימון האמריקני לארגונים כאלה ואפילו עצירת כל המימון האמריקני, כלל לא בטוח שתעצור את כניסתם של הפלשתינים לארגונים הללו כחברים מלאים או כמעט-מלאים. ויתרה מכך, ארצות אחרות - בעיקר אירופיות אבל גם אסיאניות ואפריקניות - תראינה בישראל את האחראית לקשיים שהארגונים הללו ייקלעו אליהם בשל הקיצוץ בתקציביהם. האם זה ישפר את יחסן של הארצות הללו לישראל או שמא ירע את היחס שלהן כלפינו? כנראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה.

שאלת הצלחתם של הפלשתינים בזירה הבינלאומית אינה עומדת כשלעצמה. השאלה היא - ודאי שמבחינתה של ישראל - מה כדאי לישראל לעשות לגבי הסיפור הפלשתיני, מעבר לשאלה עד-כמה דברים נושאים חן בעינינו. אפשרויות רבות הוחמצו במהלך חמישים שנות הכיבוש ומעבר לכך, העולם השתנה, מעבר לקריסת הגושים הישנים, מעבר לכינון גושים ובריתות חדשות, מעבר לשינויים הכלכליים ששינו את מפת העושר העולמי ומעבר לשינויים שהביאו איתם ההתפתחות והפיתוחים של הטכנולוגיות החדשות. המחיר שישראל שילמה בשל ההחמצות הללו גבוה. הוא כולל את הנסיגה לפונדמנטליזם ואת דחיקת חשיבותה של ההשכלה; הוא כולל את התגברות העוני ואת אי-יכולתם של יותר ויותר משפחות הנמנות על מעמד הביניים לראות עתיד ורוד ולפתח תקוה. הוא כולל את התגברות התחושות של פחד ושל שנאת זרים ושונים, לרבות מיעוטים בקרה החברה הישראלית עצמה. מעבר לכך, מה שאולי יכול היה להיות פתרון לבעיות האזור - למשל, כזה שיתבסס על החזרת השטחים למי שמהם הם נלקחו בשנת 1967 (מצרים וירדן); או כזה שיכלול החלפת שטחים עם מצרים והרחקת הגבול המצרי עד ל-250 ק"מ מתל אביב (במקום 80 ק"מ, כפי שזה היום). אלה, כמובן, בלתי רלוונטיים כיום. אולי גם פתרון שיתבסס על שלוש מדינות לשלושה עמים (ישראל, גדה, עזה) שוב אינו אפשרי. לכן, מבחינת האינטרס הצר של מדינת ישראל ושל עתיד הציונות, לא נותר כל פתרון שלא יכלול גם הסתלקות מרוב שטחי הגדה ומהכפרים הפלשתינים שברגע של עיוורון חושים סופחו לירושלים אף שאינם חלק ממנה בשום צורה ואופן.

זה חשוב לישראל; לא לפלשתינים שמבחינתם מעדיפים מדינה דו-לאומית שבה תוך זמן לא ארוך הם יהיו לרוב. ואם אין דרך לעשות זאת במסגרת של הסכם - היה צריך לעשות זאת באופן חד-צדדי. המחיר היה כנראה גבוה, אבל בכל מקרה הוא יהיה נמוך מזה שישראל תשלם בכל מתווה אחר. אלא שבמצעד האיוולת מבית מדרשו של הימין הישראלי, נתניהו ושותפיו מן הימין גוררים את מדינת ישראל להיות מי שיהיה אחראי ליצירתה של המדינה הדו-לאומית שתסמן את קץ הציונות.

האם טראמפ מבין זאת? האם זה בכלל איכפת לו? כנראה שלא. יש לו עניינים אחרים המרתקים אותו והמעסיקים את מעט כוח הריכוז שיש לו לעניינים מורכבים. האם הימין מבין זאת? כנראה שלא. כנראה שלימין, כמו לטראמפ, יש קושי עם מסרים מורכבים. האם העם מבין זאת? דומה שכן, גם אם יש צורך בעוד הסבר ובעוד הבהרות שיסייעו לפשט מה שהינו מורכב.

כמובן, דבר לא יוכל להיעשות ללא פעילות סזיפית מצד האופוזיציה. ומאומה לא יקרה אם האופוזיציה לא תבין שזה תפקידה. להיות ישרה, חדה ונוקבת. אולי כדאי שמנהיגי האופוזיציה של היום ייקחו דוגמה ממנחם בגין. עם 8 ו-12 חברי כנסת מיד לאחר כינון הכנסת הוא נהג בשכנוע עצמי של "אלוהים לשלטון בחרתנו" והיה מוכן ללכת בדרך החתחתים של שכנוע אותם המונים שלא האמינו לו, תוך שהוא אינו מרפה מהממשלה שבה הוא מטיח ביקורת מהנץ החמה ועד צאת הנשמה.

האם האופוזיציה בישראל מוכנה ויכולה להציל את המדינה מהחורבן שמשית עליה הימין בהנהגת נתניהו?