דנציגר חייב לציבור הסבר על גורמי פרישתו <br>

עולם המשפט הישראלי נרעש כאשר בחודש מרס השנה הודיע שופט בית המשפט העליון ד"ר יורם דנציגר על החלטתו לפרוש מכס השיפוט בפברואר 2018 בגלל "סיבות אישיות". שמועות שעברו מפה לאוזן סיפרו סיפורים שונים ומשונים על הגורמים להתפטרות המפתיעה מן המשרה הרמה ביותר שאליה יכול לשאוף פרקליט, אך איש לא ידע את האמת.

יכול מאוד להיות שעומס העבודה הכבד בבית המשפט העליון והמאמץ האינטלקטואלי הנדרש לכתיבת פסקי דין ולמציאת הנתיב הנכון של הצדק, פשוט היו למעלה מכוחו של השופט דנציגר. אך מתוך אחריות אישית פסק לעצמו את המשך הכהונה לעוד כשנה, כדי שיוכל לסיים את כל ההתחייבויות העומדות בפניו במסגרת בית המשפט העליון.
תשובה אפשרית אחרת לפרישתו הדרמטית של השופט דנציגר אפשר למצוא בידיעה שפרסם יואב יצחק באתר News1 שהוא העורך הראשי שלו. בידיעה זו מסופר על כך ששופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, העומדת לרשת באוקטובר השנה את תפקיד הנשיאה - על-פי שיטת הסניוריטי הנהוגה בעליון - צעקה והתנהלה באלימות מילולית כלפי עמיתה בעליון ניל הנדל, בעת דיון בטיוטת פסק דין שהתקיים יחד עם השופט דנציגר. השופטת חיות ניסתה - באמצעות הצעקות - לכפות על הנדל לשנות את חוות דעתו החולקת, ולקבל את עמדתה בסוגיה המשפטית שעמדה על הפרק.

הידיעה של יצחק המצביעה, לכאורה, גם על התנהגות כוחנית של השופטת חיות כלפי שופטים אחרים, חושפת התערערות מסוימת ביחסים האישיים בין שופטים בבית המשפט העליון. השופט דנציגר, ככול הנראה, לא הסכים לקבל את התנהגותה הבוטה ואת מרותה של השופטת חיות, ועל כן החליט שלא להמשיך בכהונתו, סמוך למועד כניסתה של חיות לתפקיד הנשיאה.

השופט יורם דנציגר, מחשיב מאוד את קיומו של אמון הציבור במערכת השיפוטית. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בפסיקותיו אלא גם בהרצאות שלו בפורומים משפטיים פתוחים. למרבה הצער החלטתו הפתאומית להתנתק מכס השיפוט המכובד, אינה תורמת לאמון הציבור. להפך. הציבור אינו אוהב תעלומות. רק אם יסביר השופט הנכבד לציבור מה הגורמים האמתיים לנטישה - אלא אם כן הם אישיים מאוד או חסויים - הוא יוכל להמשיך ולזכות באמון של עמיתיו השופטים ושל הציבור הרחב שיבוא להישפט בפניו.