חוט הזהב

בלוס אנג׳לס אירוע הקהילה הישראלית בפרק, כמו גם אירוע נוסף של הקונסוליה בטמפל סיני (ביהכ"נ הקונסרבטיבי הגדול ביותר בעיר) וארוע פרטי לשמונים מוזמנים בגלריה של בניין העירייה של בורלי הילס.

לארוע בפרק היסטוריה ארוכה. לפני עשורים הוא היה כאן, בעיר, ואז עבר לואלי, עד ששנה אחת הפדרציה פשוט זנחה אותו. הפילנטרופ נתי סיידוף הרים את הכפפה ומאז הוא מממן את האירוע מכיסו. לפי ההודעות לעיתונות, 15,000 מגיעים מדי שנה לארוע. ניחא, לטורקים אירוע דומה המתקיים בארנג׳ קאונטי, ואצלם פי שלושה עד פי ארבעה מספר האנשים.

אני אוהב להסתכל בעבר ולהזכיר לעצמנו שהפסטיבל בפרק לא התחיל עם הקמת המועצה הישראלית אמריקנית. הרבה אנשים עבדו על הצלחת הפסטיבל מהלך השנים, והתמידו בעמלם להבטיח את המשכיותו. גם המשמעות שלו השתנתה. מארוע שהיה האירוע המרכזי מהלך השנה לקהילה היהודית, זו נדדה לה, התרחקה מישראל, בעוד הקהילה הישראלית כאן הולכת ופורצת, והנה לנו אירוע בפרק, סיבה למסיבה.

ככל שמצבנו נחלש והורע, כך הדירו היהודים את רגליהם מכל קשר אתנו, קשר שגם כך היה רופף ביותר בין שתי הקהילות. בלית ברירה פנו הישראלים לנוצרים, שכן אלו תמיד הגיעו, ובהמוניהם, כל אימת שהיה צורך.

גם לאירוע של הקונסוליה טוויסט מעניין. לפני עשורים האירוע היה זה האירוע המרכזי לישראלים בלוס אנג׳לס. האירוע התקיים במלון בורלי הילס, המלון הראשון בעיר, עת רק הוקמה לפני קצת ממאה שנים. המממן היה נייט שפל ז״ל, והארוע היה כמו טקס האוסקר עצמו. כולם רצו להיות מוזמנים, כאילו הייתה זו הכרה מסוימת במעמדם. אירוע מכובד, מרשים. עד שיצאה הוראה גורפת ממשרד החוץ שאסרה על קיום ארועים אלו ברחבי העולם.

בזמן כהונתו של הקונכ״ל הקודם, דיויד סיגל, התחדשה המסורת. היה נסיון בסקירבול, כמו גם בסיני טמפל שם שנה אחת היה אירוע כפול, אחד רשמי ואח״כ לצעירים, ושנה אחרת רק אירוע אחד. השנה האירוע חזר לסיני טמפל.

וכך מגיעים אנו לאירוע בעיר בורלי הילס. באופן רשמי זה אירוע פרטי שעורכת פעילה מקומית בחסות שלושה בתי עסק מקומיים. אך הקונסוליה וכך גם עירית בורלי הילס מופיעות בראש ההזמנה, והמארגנת טענה שהזמנות נשלחו לפי רשימת הקונסוליה ורשימת העירייה, דבר מעניין בפני עצמו.

באותו אירוע ישתתף מנכ״ל משרד ראש הממשלה. כנראה שיש דברים המתרחשים כאן בלוס אנג׳לס, שכן ביקור מנכ״ל משרד ראש הממשלה הוא לא דבר שכיח כלל ועיקר, ובכלל נשאלת השאלה מדוע מנכ״ל משרד ראש הממשלה צריך להיות בחו״ל בדיוק ביום העצמאות? רמז לבאות? חוגגים את יום הולדתה ויום חגה של המדינה עם אחת הקהילות הגדולות ביותר מחוץ לגבולות המדינה? מה המסר שצריך לקחת מכך?

אולי הסיבה פשוטה כדי גיחוך, אך מכובד מאוד שמנכ״ל משרד ראש הממשלה כאן. בביקור של אחד מקודמיו בתפקיד, יצאנו לסיור חנויות מכולת ישראליות בעיר, שכן אז התברר שמוצרים ישראלים עולים פה הרבה פחות מאשר בארץ, שם יוצרו ומשם יוצאו. נפגשנו עם ראש העיר בורלי הילס דאז, ברי ברקר, אתו יצאנו למרפסת המשקיפה על החלק הצפוני של העיר עם בתי המגורים המרשימים, כשלכל אחד בריכת שחייה ומגרש טניס, ושמענו מקצת ההיסטוריה של העיר, מתקופה בה הנכסים בטאבו היו רשומים עם אזהרה: ״לא יהודים, ולא שחורים." (האימרה כולה הייתה ״לא יהודים, לא שחורים ולא כלבים.")

מה השתנה מאז? גולת העשיה של דיויד סיגל הייתה ללא ספק מזכר שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין קליפורניה שנחתם בין ראש הממשלה לבין מושל קליפורניה. הקונסוליה חתמה מאז על הסכמים מקבילים עם העיר לוס אנג׳לס, ווסט הוליווד ובורלי הילס, כשערים נוספות אמורות להצטרף לרשימה.

מושל קליפורניה היה נחוש בדעתו שהמזכר צריך להתרגם למעשים, לא רק להזדמנויות צילום ויחסי ציבור. השכיל הקונכ״ל להמליץ למועצת הקהילה לקחת לעבודה את העובד הבכיר ביותר אצלו האחראי לקשרים עם המגזר הפוליטי, כך שתהיה המשכיות של שתוף פעולה.

בורלי הילס שהיא עיר קטנה, עשירה בצורה יוצאת דופן ועם רוב תושבים יהודי ומועצת עיר המונה חמישה חברים הנאמנים למדינת ישראל בצורה מוחלטת, היא במובן מסוים גולת הכותרת של ההסכמים המקבילים. כמובן שהעיר לוס אנג׳לס, בשל הגודל שלה, חשובה לא פחות, אך הריכוז בבורלי הילס עושה אותה ייחודית ומיוחדת.

כך שקבלת פנים של הקונסוליה עם העיר היא אירוע מיוחד, ונשאלת השאלה מדוע דוקא ליום העצמאות ולא ליום ירושלים, שלושה שבועות אחר כך.

השנה מציינת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבזל. 100 שנים להצהרת בלפור. 50 שנה לנס מלחמת ששת הימים. 50 שנה לאיחוד ירושלים.

מן הראוי היה לעשות סבב חגיגות, דוקא ליום ירושלים, בירתה הנצחית של ישראל, ואני משוכנע שיום העצמאות היה שמח לפנות את הבמה ולהגיד לירושלים: כולנו קווינו שאת הכרזת העצמאות נוכל להכריז בירושלים הבירה. חיכינו 19 שנים ארוכות, לא קלות. מאז אותו יום נורא ונהדר ונפלא, מרגש עד דמעות בו ניתנה בידנו ההזדמנות האמיתית להפסיק לחלום ולהתחיל לחיות מחדש, עברו 50 שנה. ירושלים מאוחדת, ירושלים הבנויה, ירושלים אחת.

האם אין זה מסר חשוב יותר מכל מסר אחר? מסר שזרים שאינם ישראלים - בכל אותן ערים אתן נחתם מזכר ההבנה - יכולים לקחת אתם: זכיתי להיות באותו ארוע, באותה שנה, והרמנו כוסית לכבוד ירושלים הבירה. רק חודשים ספורים לפני כן ניסו יונסק״ו והאו״ם למחות את קשר היהודים וישראל לירושלים, אך אנחנו למדנו באותו אירוע מכונן, מרגש, על הקשר בין אלפי השנים בין היהודים וירושלים, בין האלוהים ועמו, בין מדינת ישראל לבירתה ירושלים.

הלא בשביל מה קיים מזכר שיתוף פעולה? מה התועלת בו עבורנו - עבור מדינת ישראל? הנה אנחנו ניצבים, איתן, וחוגגים את חגה של מדינת ישראל. כאור אחד עומדים אנו מול השחור, מול השנאה התהומית, העתיקה, הנושנה, ומאירים אנו את כל הסובב אותנו.

לפני שבועות ספורים בלבד, רמטכ״ל צה״ל צעד במצעד החיים עם ספר התורה שהרב גורן החזיק עת תקע בשופר באותו מעמד בהר-הבית. הספר נמצא באופן קבוע בקריה בת"א.

פעם התקיימו מצעדים חגיגיים לכבוד יום העצמאות, עד שהם בוטלו. השנה, יום העצמאות יבוא ויחלוף, ופנינו נשואות כלפי יום ירושלים: מעלים אנו את ירושלים על ראש שמחתנו.