במרחבי הרשת הוירטואלית מסתובבים סרטונים בנושאים שונים, ביניהם גם כאלה המשווים את תרומתם של יהודים לתרבות ולטכנולוגיה אל מול תרומתם של אחרים. אחד מקני המידה הקבועים בחלק מסרטונים אלו הוא השוואה בין מספרם, המוחלט והיחסי, של יהודים זוכי פרס נובל אל מול מספרם בחברות אחרות. בסרטונים מעניינים שראיתי הוצגו עובדות והשוואה למיעוט הזכיות של בני תרבויות אחרות; לא ראיתי שמתייחסים לשאלה מדוע היהודים מככבים בתחום זה יותר מאחרים. ומי שכן התייחס לזה במאמר או במחקר, הפנה את הזרקור אל מסורת הלימוד, אל מערכת החינוך היהודית. אבל לענ"ד זו עצמה שאלה, מה גורם ליהודים לחתור להוספת ידע בלי גבולות?
אני יודע שבתרבות התקינות הפוליטית אסור לדבר על התורשה בהקשר הנ"ל כי "זה מריח מ
גזענות" אבל עובדה היא שבכל מיני תחומים בולטות אצלנו תכונות שקשה מאוד למצוא כמותן אצל איזשהו עם או תרבות אחרים. כמו למשל השיח הקיצוני; הרי על כל דבר שנֶאמָר או נעשָה או לא נאמר ולא נעשה, מיד מוצאים מי שיצעק שמדובר ברעיון או במעשה חורבני. לא פחות. ודוגמה מזווית חיובית, ההיחלצות שלנו לסייע לנפגעי אסונות טבע בהיקפים לגמרי לא מידתיים ביחס לגודל שלנו, מאיפה זה בא? מכאן ברור (לי על כל פנים) שיש בתוכנו איזו הנעה פנימית הדוחפת אותנו לתגובות ולמעשים הנ"ל. האם ייתכן שיש קשר בין הדוגמאות הנ"ל ובין ריבוי זוכי פרס נובל מתוכנו?
נראה לי שפרשת השבוע מציעה לנו תשובה לשאלות הנ"ל (בראשית יב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. זה הדיבור הראשון בתורה של ה' אל אברהם (שעדיין הוא אַבְרָם) אבינו, הוראה לעזוב את מרחב הנוחות שלו, את הנופים המוכרים, את המשפחה ואת ההרגלים הישנים, וללכת. לאן בדיוק? לא כתוב. הוראה קצת מוזרה לכאורה, אומנם בהמשך ה' מבטיח לו שכר נכבד בתמורה לציות העיוור: [ב] וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. [ג] וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אבל בינתיים הוא אפילו לא אומר לו לאן ללכת. אברם מציית: [ד] וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן.
לנוע קדימה בלי הפסקה
הכיוון הכללי היה דרומה, אבל היכן עוצרים? בינתיים לא עוצרים. כשאברם מגיע לארץ כנען ה' מתגלה אליו שוב: ...וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת... הוא כבר בן שבעים וחמש ובינתיים אין לו ילדים בכלל, אבל על ההבטחה הזאת הוא מגיב בבניית מזבח לה' כהבעת תודה. הסיפור לא נגמר פה, בקושי הוא מתחיל, עדיין לא נאמר לו לעצור, אז הוא ממשיך ללכת: [ט] וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. אחר כך יש רעב בארץ והוא נאלץ לרדת למצרים ...כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. זמן קצר אחר כך הוא חוזר אחרי ש"זכה" להרפתקאות מצריות, וממשיך ללכת (פרק יג): [ג] וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵל--עַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי.
שם מתגלע סכסוך, לכאורה כלכלי, על שטחי מרעה, בין הרועים של אברם ובין הרועים של אחיינו לוט. הבעיה האמיתית הייתה מוסרית, רועי אברם מחו נגד רועי לוט על שרעו את הבהמות בשדות של אחרים. הדוד נותן כבוד לבן חסותו ונמנע מלנופף בבכירותו. הוא מבקש לכבות את אש המחלוקת ומציע לאחיינו לבחור ראשון את שטח המחיה המתאים לו: [ט] הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. לוט בוחר באזור סדום שהיה פורה מאוד ואברם נשאר בארץ כנען. כאן התורה טורחת לרמוז על המוסריות הרופפת שהייתה המניע הנסתר לבחירתו של לוט: [יג] וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. אלה הטיפוסים שלוט בחר לחיות בשכנותם.
הבחירה של לוט סיבכה אותו כאשר הגיעו מלכים מהצפון ותקפו את סדום ועמורה. הם ניצחו ולקחו בשבי כל מה שיכלו, כולל את לוט. אברם מתארגן מיד, יוצא למלחמה ומציל את האחיין שפרש ממנו ומדרכו וגם את אנשי סדום שנשבו. הוא מסרב ליהנות מהשלל ומשיב הכל לבעליו. וזה רק חלק קטן מהמסופר בפרשה שלנו. גם הפרשה הבאה וגם רוב הפרשה שלאחריה מספרות על חייו של אברהם, האב הראשון שלנו, של עם ישראל. ומה שאנחנו למדים זה שכל חייו היו התמודדות עם אתגרים. בלשון חז"ל (אבות ה): (ג) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם. ואת התכונות האלה הוא הוריש לנו, לנוע קדימה בלי הפסקה ולחתור אל האמת ואל הצדק בלי פשרות.
