השפה העברית מאבדת משנה לשנה את כבודה. סימפטומים ברורים להידרדרותה המאסיבית הם השתלטותו הטוטאלית של הלעז עליה, עם שימוש יומיומי במלים קלוקלות, נוסח סלנג זול ודוחה של תחתית הרמה, המקביל מן הסתם רק לשפת הרחוב.
דלות השפה ניכרת היטב הן בטקסט הכתוב והן בדיבור. שותפים למחדל הזה תלמידים ביסודי, בתיכון ובאקדמיה, כשהוא אינו פוסח גם על מי שהם ברי-סמכא, כמו מורים ומרצים בבתי-אולפנא, שדרים ועורכים בכירים בתקשורת, שבקיאות לשונית וחסרת כל שגיאות היא תנאי יסודי, כמובן, עבורם.
עדויות למחדל, שהוא בלתי-נסבל, הן בחינות הבגרות ובחינות המיצ"ב, החושפות לעין כל את דלות הלשון, אם בכתב ואם בעל-פה. איך חלפו לבלי שוב הימים הטובים, שבהם נוטרי השפה לחמו, בחירוף-נפש ממש, על שפה טהורה וחפה כל ביזוי. תחת זאת הם נטשו והפקידו אותה, כאילו הייתה כלי נטוש, שאין בו עוד חפץ.
את קולר האשמה יש לתלות, קודם כל, על צוואר המדינה, הנושאת זה מכבר באחריות של ממש למחדל,. שהפך עד עתה לכבד מנשוא. התנכרות המדינה ללשון העברית - מלווה בתוך כך בקריאות-תחנונים מצידה ל"הצילו אותי".
שליטת האופנה
היא מוקפת סביבה עליבות ועילגות, ללא שום תקווה לחלצה מן הבוץ העמוק, שאליו נקלעה מחורשי-רעתה, שאינם מתביישים כלל לשאת בקלונה.
והארץ מלאה חנויות, מסעדות ובתי-קפה, בצד שפע גדול של כלי-תקשורת, המתקשטים ברובם, בלי כל שמץ-בושה, בשמות-לעז שונים, על חשבון העברית. תושב חוץ שייתקל בהם עלול, מן הסתם, לחשוב לתומו, שאין הוא נמצא בתחומי ישראל.
גם שמות הילדים אינם מפגרים אחרי האופנההשלטת. יש מאיה ויולי, נופר ומיקה; ואילו חובבי הכדורגל מדברים רק על "גול" ועל "פנדל", על "אאוט" ועל "פאול", בעוד בעלי הרכב לוחצים על ה"ברקס", ולחלופין על ה"קלאץ", בודקים את ה"שאסי" ואת ה"ספידומטר".
בטלפון הנייד שולחים "אם אמ.אס".או "אי מייל" על גבי המחשב, ובטלוויזיה פשוט לוחצים על ה"סקאלה". בעיתונות קוראים את "
גלובס" ו"דה מארקר", ולמחייה הלשון, אליעזר בן יהודה, רק נותר, בינתיים, להתהפך בקברו, לנוכח מה שעוללו לשפתו.
