|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
האם קיצוני הוא זה שמתריע מפני סכנה גדולה וקרובה כמו אביגדור ליברמן, וצודק בתחזיתו השחורה, או זה שמוכר אשליות כמו עמי איילון וטועה טעות שעולה בדם יקר? ● התקשורת מעדיפה לכנות קיצונים את אלה שדעותיהם לא תואמות את שלה ● זה הרבה יותר נעים ונוח
|
במאמרו "האם ישראל חזתה את האינתיפאדה"? ("מחלקה ראשונה" - 12.10.05) מביא העיתונאי יהונתן דחוח הלוי קטע מתוך ראיון שנתן עמי איילון ל"ידיעות-אחרונות" ערב פרישתו(מאי 2000). אני מצטט מתוך המאמר: "בתשובה לשאלה אם יש סיכוי לגמישות פלשתינית בתביעה לשיבת הפליטים, אמר איילון: אני מוכן רק לומר שלדעתי ההנהגה הפלשתינית הנוכחית (ערפאת) פרגמטית, ויש לה חשיבה מדינית שפויה".
ואת זה אמר מי שלחש על אוזנו של ראש הממשלה ומי שאמור לצייר תמונת אמת בפני הממשלה כולה. למי ששכח, באותה ממשלה כיהנו כשרים נבחרת החלומות הרטובים של ערפאת: ברק, פרס, ביילין, בן עמי, שריד, ליפקין-שחק, יולי תמיר וכו'.
האם צדק ראש השב"כ דאז עמי איילון? היום זו לא חוכמה לומר שהוא טעה טעות מרה. החוכמה היתה לומר בזמן אמת שראש השב"כ טועה. יש אחד כזה.
הזמן: יוני 2000. התקשורת מפיצה אופטימיות. ביולי, אהוד ברק נוסע לוועידת פיסגה בקמפ-דייוויד, עם ערפאת והנשיא קלינטון. בלשכת ראש הממשלה בטוחים שאנחנו "במרחק נגיעה" מהסכם מנצח. עם ישראל נסחף בשיטפון והתחושה היא שקרוב יום היציאה מאפילה לאור גדול.
שימו לב מה כתב באותם ימים (חודש לפני ועידת הפסגה, ושבועיים אחרי פרסום תחזיתו האופטימית של ראש השב"כ), איש הימין ה"קיצוני" אביגדור ליברמן ב"מעריב".
תחת הכותרת "במסלול של התנגשות", כתב איווט האיום ליברמן: "המסלול של ממשלת ברק, מוביל אותנו בוודאות (ההדגשה במקור) להתנגשות עקובה מדם בספטמבר, ולאינתיפאדה רשמית בברכתו של ערפאת ובהשתתפות פעילה של השוטרים הפלשתינים" (מעריב / 6.6.00). ציטוט מילה במילה. היו שלגלגו אבל זה בדיוק מה שקרה.
עכשיו שאלה: איך זה שבמדינתנו, פוליטיקאי מפוכח כמו ליברמן (וחבריו לדעה), שרואה את המציאות דרך משקפיים שקופים, מוגדר על ידי התקשורת "קיצוני", ולעומתו, פוליטיקאי חלמן כמו עמי איילון (ומחנהו), שרואה את המציאות דרך משקפיים ורודים, מוגדר "איש שלום". ואם לעשות אנלוגיה מעולם הרפואה - מיהו הרופא המסוכן, זה שבודק חולה סרטן וקובע שמדובר בשפעת קלה, או זה שמאבחן בדיוק את המחלה ורושם דיאגנוזה קשה. שוב ושוב מסתבר שמכירת חלומות ורודים הרבה יותר קלה מאשר מכירת מציאות עגומה.
אף איש תקשורת במדינה לא יגדיר את ראש השב"כ לשעבר עמי איילון "איש קיצוני". לא בגלל שהוא מיטיב לראות את המציאות אלא משום שהמושג "קיצוני" הוא מניפולטיבי ותכליתו הפחדה. מדביקי הסטיגמות בישראל, אין להם עניין להפחיד את ציבור המצביעים מתמיכה בעמי איילון או מהקולקטיב הפוליטי אליו הוא שייך. להיפך. זאת הסיבה שעמי איילון ודומיו לעולם ועד משתייכים ל"מחנה השלום". גם השלום שלהם יהרוג אותנו.
המושג "קיצוני" שמור ליריבים של מדביקי הסטיגמות ואלה נמצאים בימין.
קיצוני = מסוכן. היזהרו! אל תצביעו בשבילו. כשאומרים את זה מיליון פעם, זה עובד. טריק בולשביקי מאוס שטרם נס לחו.
השמאל התגאו בחתולים הסיאמיים שהביאו מטוניס. רק אחרי שנטרפו כמה יהודים, התברר להם שהחתולים האלה שהביאו הם נמרים טורפים. רק במדינת ישראל, הטועים לא יפחיתו מיהירותם כמלוא הנימה. מפני שלא יתכן שהם טעו, זוהי המציאות שטועה. מה אתם צוחקים, זה קורה לפעמים שהמציאות טועה. עובדה.
אנחנו נמשיך להזהיר, מדביקי הסטיגמות ימשיכו להדביק במצחם של יריבים סימנים מרתיעים, ועם ישראל ימשיך לבכות בלוויות של "קורבנות הדרך לשלום".
ורק יצרני המצבות יצחקו כל הדרך לבנק.
|
| תאריך:
|
17/10/2005
|
|
|
עודכן:
|
17/10/2005
|
|
נרי אבנרי
|
|
שנים לא נתתי את דעתי למה שהיה קרוי בלשון העם, עצלנים. העצלנים היו תלמידים בכיתה שלמדתי בה ביסודי או בתיכון. הם ישבו בכיתה ולא מצאו את מקומם. המורה הרבה פעמים נזפה בהם. החדירה בהם את תחושת הכישלון האינסופי עד אשר רבים מהם פסקו ללמוד והיו האפסים של הכיתה. כרגע איני זוכרת שמות אבל בוודאי כל אחד מאיתנו הבוגרים מעל גיל 30 לפחות ובוודאי החוגגים עשורים רבים, זוכרים את העצלנים המסכנים. בעלי תווית אי הצלחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עורך הדין ואיש העסקים שמואל טוכמינץ היה במשך שנים רבות מבקר קבוע בבית הקפה המיתולוגי "אקסודוס", ברחוב ז'בוטינסקי פינת רמז, בצפון תל אביב. הוא לא נלאה מלחזור פעם אחר פעם על הסיפור, איך הוא מחזיק בשני מגרשים אי שם בקצה העיר, מעבר לדרך חיפה, שהיום (כלומר אז) אינם שוים הרבה, אך פעם עוד יהיו שווים מליונים רבים.
|
|
|
|
|
אתמול בצהריים ראיתי את העיתונאי דורון רוזנבלום בטלוויזיה. הוא אמר בערך כך: "המתנחלים בחרו להם מדי פעם, לנוחוּתם, איצטלא שונה. פעם חלוציות, פעם ביטחון, פעם עבודת אדמה, פעם התיישבות, פעם להמשיך את דרך הציונות. מה נשאר מכל המלבושים הללו בסוף? האיצטלא הדתית. המשיחית. במובן מסוים הם עזרו לנו, על דרך השלילה, להגדיר את הישראליות שלנו".
|
|
|
|
|
במוסף הארץ מיום 14/10/05 פורסמה כתבה ["הדינמיקה של הסחבת"] אשר דנה בסחבת אותה נוקט הבג"צ בעתירות המעוררות בעיות עקרוניות בתחום החוקתי, הפוליטי והציבורי. הכתבה היא כתבה ביקורתית מאוד, המתארת כיצד שופטי הבג"צ משהים שנים רבות, במתכוון, את הדיון בסוגיות עקרוניות. וכך למשל ההכרעה בנוגע ל"נוהל שכן" נפלה למעלה משלוש שנים לאחר הגשת העתירה ועתירות אחרות ממתינות זמן רב בהרבה. לדעת הכתב, בית המשפט העליון מגלה בעיקר "פאסיביזם שיפוטי" וכך מאבדים האזרחים הנזקקים לסעד את אמונם במערכת המשפט.
|
|
|
|
|
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
