האם הייתה קונספירציה

יותר ויותר עובדות תמוהות מצטברות לפתחנו על מה שאיתרע בספטמבר-אוקטובר 1973 – כלומר, בארבעת השבועות, שקדמו למלחמת יום הכיפורים. הסברן הפשוט יכול ללמד על תיאום בין שלושה שחקנים בזירה הבינלאומית – מצרים, ארצות-הברית וישראל – שבמסגרתו הייתה ישראל אמורה לספוג מהלומה מצרית (נקרא לה, לצורך הדיון "מחטף מילאנו", על-שמו של המעוז הישראלי בירכתי העיר קנטרה). מהלומה כזו אמורה ליישר את גבו של הצבא המצרי, ולסלול את הדרך לשני מהלכים משולבים: מעבר מצרים למחנה המערב והסכם שלום במזרח התיכון. ישראל אמורה בשלב שני לבלום את המצרים, ולהודפם; ובשלב שלישי ארצות-הברית אמורה להציל את המצרים מידי ישראל.

ביחסים הבינלאומיים – כמו בעולם הפשע – חייב כל צד להסכם למלא את חלקו באמנה. אי-יכולת לעשות זאת, או סירוב, משמעם עבירה משמעותית על חוקי המשחק.

כביכול, במלחמת יום הכיפורים הפרה ישראל את כללי המשחק - כיוון שצה"ל לא הצליח לבלום את המצרים, ולא הצליח להודפם. אדרבא, בחוסר מקצועיותם, הגנרלים הישראלים מוטטו את קווי ההגנה הישראלים, והצליחו להחדיר בעם הישראלי ובכל אומות העולם הרגשה, כי מדינת ישראל נמצאת על בלימה, ורק מכת חסד קלה תמוטטנה. משה דיין, כידוע, נכנס להיסטריה ביום הרביעי-חמישי למלחמה (בעיקר, בתשעה באוקטובר, עם שובו מביקור אצל כוחות צה"ל בגולן), ודיבר על "חורבן הבית השלישי".

דיין – שלפי תיאוריית המזימה, "מחטף מילאנו" – ידע על פרוץ המלחמה – כמו גולדה ושאר אנשי חצרה ומטבחה – הופתע קשות לנוכח אי-תפקוד מערכת הביטחון, שנגלה לנגד עיניו בכל היבט של המלחמה. זה לא היה מחדל מודיעיני, אלא שבר נוראי: מי שפיטמו את העם משך שנים בכך, שצה"ל הוא כל-יכול, וישבור לערבים את העצמות אם רק יזוזו, נאלצו לראות את מכונת המלחמה הקהה והמסואבת הישראלית נעה כמו מתאגרף "גרוגי", שספג יותר מדי סנוקרות. ברוב טמטומם עשו הגנרלים הישראלים את כל השטויות ועוד יותר; נכנסו לכל המלכודות האפשריות; וכנראה, הרגו רבים מאנשיהם בקרבות עם כוחות ישראלים אחרים כיוון שאיבדו את השליטה על זירות הלחימה.

מרגע לרגע נפתחים יותר ארכיונים, בארץ ובעולם, ומסמכים מספרים את הסיפור העגום של מלחמת יום הכיפורים. לכן, לדעתי, מנסה מערכת הביטחון למנוע את העיון במסמכים, שאספה ועדת אגרנט. דוח הוועדה אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב, אך אני מקווה, שבמסמכי הוועדה יימצאו הרבה תשובות לשאלות, המטרידות את החוקרים מאז אותם הימים הנוראים לפני שלושים ושתיים שנה.

מדינות מזהירה

בעיקרון, אני סבור, כי אם היה תיאום משולש – מובנה, או עקרוני – לגבי פתרון הסכסוך במזרח התיכון, ובמסגרתו ישראל הייתה אמורה לספוג את "מחטף מילאנו" – זו הייתה מדינאות מזהירה, אם כי מקיאווליסטית במקצת. כיוון שאיני מאמין באידיאלים במדיניות, אלא בריאליזם מדיני – אני מעריך את מי שהגו את הרעיון – אם היה כזה כלל.

בסיכומו של דבר, הובסנו קשות במלחמת יום הכיפורים. אלפי ישראלים נפצעו, מאות נשארו נכים בגוף ובנפש, מאות חיילים שהופקרו נפלו בשבי. שכול וכישלון היכו ברחובותינו.

המחשבה מאחורי "מחטף מילאנו" הייתה כמו של "ישחקו הנערים לפנינו" – מין דו-קרבות סמליים בסדר גודל קטן ביותר על-מנת להניע תהליך מדיני רצוי. כלומר, במחיר זעום יכולנו לקבל את מה שיש לנו כעת, והיינו יוצאים מהמלחמה בגאון, ולא בקרטוע, שמאפיין את צה"ל מאז ועד היום (ע"ע מבצע ליטני ומבצע שלום הגליל, אך לא רק הם), והוליך לאימוץ מדיניות של בריחה מאז ועד היום.

אולם, נראה, כי כדי שתוכנית "מחטף מילאנו" תתגשם, היא צריכה ליהנות משני יסודות סותרים. היא צריכה להיות חשאית, וצריכים לדעת אותה כמות גדולה של מקבלי החלטות בצד הישראלי – ראש הממשלה, שר הביטחון (היזם), רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום (לפחות), האלוף הקודם, מפקד אוגדת סיני, ראש אמ"ן – ויסלחו לי מי שפסחתי על הוד חשאיותם ועל כבוד חשיבותם. כמות גדולה כל כך של שותפי-סוד הופכים את הסוד לנחלת הכלל – בעיקר אצלנו, כאשר ידע סודות משמש הוכחה לבכירותו של אדם וקלף לקביעת מעמדו החברתי.

התער של אוקאם

המדע מנסה להסביר את החוקיות שבטבע ואת מהלך האירועים – על-מנת לחזותם. מדע טוב סבור, כי ההסבר הפשוט ביותר הוא ההולם ביותר. קוראים לכך, "התער של אוקאם" (Occam's Razor). הכלל המינימליסטי הזה נושא את שמו של הנזיר הפרנציסקני ויליאם מאוקאם (שפעל באנגליה במחצית הראשונה של המאה הארבע-עשרה). אך כבר אריסטו המליץ להעדיף תמיד את ההסבר הפשוט.

מבחינה זו, הקונספירציה – אם לא יתגלו הוכחות ומסמכים חדשים – מסובכת למדי, אף כי מעניינת ויצירתית. עם זאת, קשה לנתק את המדיניות – ובעיקר, כאשר שחקן מהליגה הבכירה ביותר, ושמו ד"ר הנרי א' קיסינג'ר, מחזיק בקלפים – מקונסיפרציות, מתחבולות ומערמומיות. בסיכומו של דבר, אם הייתה הסכמה מראש ואם לאו – מצרים נטשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, וכתוצאה ממנה, את ברית-המועצות, ועברה להיות גרורה אמריקנית, ובתמורה (?) קיבלה נסיגה ישראלית ואת כל סיני.

אל נא תיחפזו רעיי

בכל אופן, חכו רגע (למרות יחסי הציבור, שזוכה להם ספר חדש בנושא). לא הייתי מאמץ את הרעיון – אלא אם נקבל עוד מידע.

ובכן, עלינו להציע רעיון אחר, שיסביר את התבוסה הישראלית. לדעתי, צריך לחשוב על חלופה לא-נעימה לגאונות הקיסינג'רית – טמטום ישראלי – שכה אופייני לכל מערכותינו.

צבאות הינם מוסדות מטומטמים, שנהנים לטפח את טמטומם. צה"ל – למרות גילו הצעיר, יחסית לצבאות אחרים – אינו מפגר בתחום הזה לעומת ותיקים וזקנים. פעם קראתי לצבא – המקום הגיאומטרי של טמטום (מקום גיאומטרי הוא המקום שבו לכל הנקודות תכונה משותפת. למשל – מעגל הוא המקום הגיאומטרי של כל הנקודות שמרחקן מהמרכז שווה). איני חושב, שזה מתאים לצה"ל כיוון שהוא הוכיח שאפשרית גם מצוינות בטמטום.

עקרונית, צבא – כל צבא, לא רק הישראלי, למרות שנראה, כי צה"ל כתב כמה פרקים יצירתיים ביותר וחשובים בתחום – הנו ממלכת הטמטום. רב בו כוחם של הבריונים נמוכי-המצח, שמזכירים לנו כל יום תמיד את העובדה, כי האדם מקורו בקוף (ואולי אף למטה מזה). צבא מדגיש, כמובן, את כוח השרירים, ודוחה לחלוטין את כוח המוח. לפיכך, הרעיון אינו מתמיה. כל מי ששירת בצבא כלשהו יודע, שככל שפחות חושבים, כן ייקל להסתדר עם הלכות הצבא ועם הדמויות הססגוניות המעטרות אותו. מאז ומתמיד הגיעו לצבאות העולם גדולי-גוף חסרי שכל, והוא נערך לטפל בהם. מי שאינם מאמינים – מוזמנים לקרוא ספר מדהים, "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" לנורמן דיקסון (מערכות, 1979; יש גם מהדורה חדשה יותר בעברית), שיסלק את כל ספקותיהם.

תרבות הטמטום הישראלי

אני חושב, שניתן להסביר את מה שאירע באלול תשל"ג-תשרי תשל"ד – ובעיקר, את האירועים בין כסה לעשור – במסגרת תרבותית:

- הובריס – מילה יוונית, המלמדת על שחצנות. את צה"ל היכתה שחצנות בלתי-מוסברת, שמנעה מאתנו לראות את המציאות. לפי המיתולוגיה היוונית, על הובריס נענשים מידי האלים;

- זלזול באויב – כנראה, תולדה של גזענות אירופאית כלפי "הילידים";

- חוסר מקצועיות – קצינים בכירים ביותר לא הבינו את הנתונים, ולא קראו ספרות מקצועית, כולל בעברית;

- חשיבה קבוצתית, שהתיישרה לפי המפקד (זה שכותב את ההמלצות לקידום בדרגה, וזה שיילך בשבילך לדיון שיבוצים);

- שחיתות – אי-דיווח על ליקויים, הסתרתם ומעילה באמון בדרגים השונים (ובעיקר, בדרגי אג"א והימ"חים) - עד כדי סיפורי "מלכוד 21";

- חברנו סמוך עבד שעות נוספות;

- שאננות – מה כבר יכולים הערבים לעשות... לפיכך, אין טעם לכתוב תורת לחימה, אין טעם לבדוק את בניין הכוח, ואין טעם לקנות אמצעי לחימה של צבאות אחרים (למשל, אמצעים לראיית ליילה וטילים נ"ט);

- אנחנו הצבא הטוב ביותר בעולם – אז למה שנבדוק את עצמנו? במקרה הרע ביותר נוכל לנפנף אותם בקלות (ע"ע שאננות, סמוך, חוסר מקצועיות וזלזול באויב);

- בורות נורמטיווית – זלזול בחשיבה, בלמידה, בקריאה ובפעילות אינטלקטואלית;

- הפקרות וזלזול בחיי אדם – במדינה, כמו בצבא, שיאי עולם בתאונות, בתאונות עבודה, בתאונות דרכים, בתאונות אימונים ובסתם אסונות מעשי אדם (למשל, קרבות בין יחידותינו לבין עצמן);

- אי-אמינות נורמטיווית – דיווחי שקר (כולל דיווחי העיתונות ודובר צה"ל) הנם במסגרת הנורמה – גם המבצעית. התשובות לשאלות יכולות להשתנות לפי התנאים, או לפי המשיבים;

- אי-אחריות – אף אחד אינו לוקח אחריות לנעשה בתחומי סמכותו – אפילו לא הש"ג;

- אין קשר בין הצלחה לבין קידום – הקידום הצבאי נקבע במישור חברתי (ואפילו מפלגתי), ואינו תלוי בהצלחה בתפקיד (ואם תרצו, אוכל לפרט כמה שמות. כמתאבן, אציין, כי כל קציני אמ"ן, שהיו מעורבים במה שקרוי, "המחדל", קודמו – פרט ליונה בנדמן, שהתפטר – וכולם כיום בדרגות אל"ם ומעלה; אחד אפילו הגיע לאלוף);

- אי-מוסריות – בניגוד לברברת המקובלת, צה"ל אינו צבא מוסרי, ובעיקר בכל הקשור בשמירה על חיי חייליו (ע"ע הפקרת המעוזים והפקרות וזלזול בחיי אדם).

קחו את כל המרכיבים הללו יחד, ותוכלו להסביר עימם חלק גדול מהאירועים. השאר – שפע של טמטום צרוף.

הכל ידעו, שהצבא העברי דפוק. ראו זאת בעליל במלחמת ההתשה – המלחמה הראשונה (אך לא האחרונה) שהובסנו בה. כל מיני גורמים מגויסים יצרו עבור מערכת הביטחון אגדות ושירי-עם, שכיסו על האמת עד כדי אוטו-סוגסטיה לאומית. לפיכך, לא הצטרכו הגנרלים לעמול וללמוד מה אירע במלחמת ששת הימים ולא את מה שאירע במלחמת ההתשה (ודאי שלא את מה שאירע במלחמת ויטנאם). מפקדים בכירים, רל"שים וקציני חינוך שיכתבו את ניירותיהם, והפכו את העקוב למישור, והמפקדים דהרו בעקבותיהם עם כתבלבי חצרותיהם.

עוד משתנה תרבותי היו הבחירות הקרבות – למרות שוועדת אגרנט שללה זאת מכל וכל. ומשתנה אחר, הקשור אליו, הינו נאמנות מפלגתית. אף אחד לא יצעק, "המלך עירום", כיוון שהוא פוגע בחבריו ובמנהיגי מפלגתו (ראו את ההתקרנפות של שרי הליכוד ושל ח"כים, שיצאו בעבר לפזם שירים לאומיים על כל גבעה רמה – עד ההינתקות); והם רק רוצים להיבחר מחדש. רק ה"כוורת" (גולדה, דיין, אלון, אבן, ספיר, בר-לב) נראתה כיכולה להביס את הליכוד דגם 1973 בבחירות, שהיו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר.

לדעתי הצנועה, כולם ידעו על המלחמה הקרבה – כמו בטרגדיה יוונית. הרוסים הבטיחו לערבים רכבת אווירית כפיצוי על דחיית המלחמה מאפריל-מאי 1973 ("כחול-לבן"). האמריקנים הכינו לנו רכבת אווירית, וחזרו בהם כיוון שישראל לא סיפקה את חלקה בעסקה. והמצרים נכנסו לתוך עורף המעוזים – עד לתעוזים – כמו סכין חם בגוש חמאה. יש לא מעט דיווחים על בלבול ברמה האסטרטגית המצרית לנוכח האפאתיה הישראלית מול המלחמה הקרבה (למשל, צבי לניר מתעכב על כך בספרו, "ההפתעה הבסיסית"). רק החיילים המסכנים מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית, "אכלו אותה", ואף אחד בפיקוד הישראלי לא טרח לפנותם בזמן מהמעוזים, שהפכו עד מהרה לבית-קברות אדיר להובריס ולטמטום הישראלים.

אחר-כך נמשכה הגרוטסקה במתקפת שמונה באוקטובר (אם היא לא הייתה "התקפה סיבובית" – כלומר, הצגה של מתקפה לכאורה); ובעיקר, במסע המיותר של אוגדה 143, שנטשה בפקודה עמדות חיוניות לטובת המצרים.

שלב ג' בגרוטסקה הנה "אבירי-לב" – תוכנית הצליחה הישראלית. צה"ל נכנס, כנראה, למלכודת, שהכינו לו המצרים, ונועדה לתעלו לכיסים בין כוחותיהם, שיכתשוהו. זה גם יכול לשמש פתיון כדי לסכל את ביצוע מבצעי צליחה בים-סוף ("אור ירוק" וכו'), שיכלו לסכן את העורף המצרי.

האם ידעו על המלחמה הקרבה?

עד היום – שלושים ושתיים שנה לאחר התבוסה – מסתירים אנשי אגף המודיעין של צה"ל מהציבור את מה שכתבה עליהם ועדת אגרנט. כביכול, ענייני ביטחון שדה. אלא שכמעט כמו כל עניין אחר, הקשור במערכת ביטחוננו – עיון מדוקדק בקטעי עיתונות (אפילו רק ישראלים) על מלחמת יום הכיפורים מפרט את כל תמונת הכשל המודיעיני. כולו, כנראה, תוצאה של אותם מרכיבים תרבותיים, שפירטתי לעיל. הזלזול באויב וחוסר המקצועיות הביאו גם למצב מעניין, שבו מרבית קציני המחקר באמ"ן באותם הימים לא קראו ערבית. נא לא להיבהל, גם כיום המצב, כנראה, לא שופר בהרבה. מכל מקום, האגף היחיד, שפעל, כבר מיד אחרי המלחמה, תחת פקודה מפורשת לא לחקור מה אירע במלחמת יום הכיפורים, היה אמ"ן. חוסר מקצועיות, אמרנו כבר?!

ביום חמישי – יומיים לפני המלחמה – תפסו חיילי חטמ"ר (חטיבה מרחבית) 275, שהחזיקה את צפון קו התעלה, כמה חוליות של חיילי קומנדו מצריים, שחיבלו במתקנים המושבתים של "אור יקרות" (מערכת להצתת מי התעלה באמצעות סילוני סולר – עוד בזבוז אדיר על פרויקט בלתי-אפשרי מבחינה טכנולוגית מבית-מדרשו של צה"ל). השבויים הובאו למפקדת החטיבה בבלוזה, ונחקרו. איך זה לא התקשר עם הכנות למלחמה?! איך חבלה כזו משתלבת עם תמונת "התרגיל המצרי"?

בלשכת הרמטכ"ל נערך ביום שישי בבוקר – יום לפני המלחמה – טקס מעניין: אל"ם צבי בר (ברזני) קיבל את הפיקוד על חטמ"ר 820, שהחזיקה את הקו בצפון הגולן, מידי אל"ם צורי שגיא (שינקין). על הטקס העיבה הכוננות, אך הנוכחים נרגעו. הרמטכ"ל נראה ונשמע בטוח ונינוח – למרות הדלקת החריפה, שאחזה בשורש אחת משניו. איזה מפקד שפוי מחליף מח"ט בחטיבת קו יום לפני פרוץ מלחמה (ולפי הסיפור הרשמי, כבר ידעו במטכ"ל על הכוונות האמיתיות של הערבים. כך, לפחות, גם עולה מדברי הנוכחים בטקס החלפת המפקדים)?!

דלקת השורש בשן הרמטכ"ל התפתחה עם החרפת המצב הביטחוני, כתוצאה מטיפול לא-מיומן. הרמטכ"ל דוד אלעזר ניהל את כל השלב הראשון למלחמה בחום גבוה מאוד כשהוא לוגם כמויות אדירות של משככי כאבים מכל הסוגים. מי נותן למפקד העליון של הצבא להגיע למצב כזה במלחמה?!

פן עלום במלחמות ישראל הינו התחזוקה. במלחמת יום הכיפורים עלתה התחזוקה לראש סדר היום, כאשר כביכול נותר צה"ל ללא סוגים רבים של תחמושת ארטילרית. לא ידועה העובדה, שבנוסף לאי-סדר הנוראי בימ"חים לא היה לצה"ל אפסניה לצייד את המערך המתגייס. זה נבע ממדיניות – שתואמה עם האמריקנים, כדי להקל על ממשלת גולדה מאיר, שנאלצה להפנות תקציבים לפתרון בעיות חברתיות לאור מחאת "הפנתרים השחורים" – לאכול את המלאי, ולא לחדשו. כלומר, לראשי מערכת הביטחון היה ידוע היטב, שאין במחסני צה"ל ציוד אישי (חולצות, מכנסיים, כובעים, מעילים, גרביים, שקי שינה, שמיכות וכיו"ב), בגדי מגן לצוותי רכב קרבי משוריין (רק"ם). מה עוד, שצה"ל עבר כוננות גדולה באפריל-מאי ותרגיל גדול באוגוסט. לכן, לא היה טעם לגייס גיוס כללי עד שתתחיל להגיע הרכבת האווירית מארצות-הברית עם פריטי האפסנאות החסרים. אלא שאת הרכבת האווירית היו צריכים לתאם, ולדחוף בוואשינגטון. האם עשו זאת במלוא המרץ? האם קיסינג'ר החליט, שכיוון שישראל לא סיפקה את חלקה בעסקה, גם הוא פטור מלמלא את חלקו בה?

דרך אגב, אם המדובר במלחמה כוללת – הרי שתיאום הרכבת האווירית היה חיוני ביותר, וחשוב יותר ממנו – תיאום רכבת ימית, שתביא טנקים, תותחים ומטוסים, שיחליפו את האבדות. גם העובדה, שה"רכבות" הללו, כנראה, לא תואמו, ואיחרו לצאת, יכולה ללמד, שלא התכוננו למלחמה כוללת, אלא למשהו הרבה יותר קטן – למשל, "מחטף מילאנו".

ועוד עניין פעוט – אם המדובר במלחמה כוללת ולא ב"מחטף מילאנו" – היו צריכים להורות לאנשי ההנדסה להכין את גשריהם לצליחת התעלה. הרכבת הגשרים השונים (אחד מהם טבל באותו הזמן בכינרת; ושתי הפלוגות, שנועדו לגרור את גשרי הגלילים, היו ברמת הגולן) נמשכה כשבוע – כנראה, לפי התוכנית – והחלה, כנראה, רק כשהתברר לגנרלים שלנו, שבניגוד לתקוותיהם, אין המדובר ב"מחטף מילאנו".

נוכל להרחיב על עוד דברים תמוהים, אך תקצר היריעה מלפרטם. נסכם כאן, כי, נסיבתית, הסיפור על הפתעה מודיעינית – מתקפת-פתע, אם תרצו – די רעוע, והזמן אינו עושה עמו חסד. יש עוד הרבה מקום למחקר – עד שיקום מי שיוכל להסביר את הגדולה במפלותינו, שאת התשלומים עליה אנו עדיין משלמים.