עוד מעט אנחנו בני שבעים וכבר עם רגל אחת בגיל הזהב. זה הזמן הנכון לסיכום-ביניים שבו נוכל לשאול את עצמנו איזו מין מדינה בנינו כאן. בזכות מסעות בנימין ושרה ברחבי הגלובוס אנחנו מוצגים בעולם כאור לגויים. אפילו הנשיא טראמפ מעריץ אותנו. אבל כל זה רק לכאורה. כאשר בוחנים את התוכן שמתחת לפני השטח מסתבר שאנחנו מדינה עצובה. עצובה מאוד. ובאמת, על מה יש לנו לשמוח.
מדינתנו העצובה מנוהלת בידי קומץ דל של חרדים פנאטיים החיים על-פי חוקים ומנהגים שמזה זמן רב עברו מן העולם הגדול, והם מכתיבים לממשלה שבחר העם אם תשרוד או תגווע. ומכיוון שמפרי עמלנו אנו מממנים את קיומם - החילונים שונאים אותם ואילו הם מתעבים אותנו.
מדינתנו המדוכדכת אינה שומרת שבת, אבל החרדים מנסים לכפות על רוב העם שמירת שבת מוחלטת, כי שמירת שבת אצלם היא בבחינת ייהרג ובל יעבור.
מדינתנו עגומת הפנים מכילה בתוכה קיבוצים של רוב ומיעוט, יהודים וערבים, מוסלמים ונוצרים, חילונים ודתיים, מאות אלפי ילידי בריה"מ שהגיעו ל"מולדת" במסגרת חוק השבות, אבל הרשויות מתייחסות אליהם כאל גויים.
מדינתנו המזדקנת שמזמן שכחה את הפתגם "והדרת פני זקן" שולחת את הקשישים שבאו לבנות ולהיבנות בה אל שדות הקרח הנצחיים של השכחה ואבדן היכולת להתקיים בכבוד, ומאמצי קיומם מתמקדים במאבק נגד ביורוקרטיות אטומות, כמו המוסד לביטוח לאומי.
מדינתנו הלוקה במחלות שאינה מצליחה לספק לנזקקים רמת אשפוז ראויה וזמינה ומעניקה להם תרופות לפי סלקציה ממלכתית, תרופות שאינן מספיקות אפילו "לצור על-פי הצלוחית".
מדינתנו השכחנית שאינה זוכרת רבים מניצולי השואה המתקיימים בינינו על סף העוני, לעתים בחורבות נוטות ליפול וללא מזון הולם.
מדינתנו הרחומה שהצליחה לגדל בחיקה יותר ממיליון ילדים החיים מתחת לקו העוני, כאילו אפשר להעניק לצורת קיום כזו את התואר "חיים".
מדינתנו בה מתקיימים בקושי רב רבבות נכים מכל מין שרובם אינם מסוגלים לקיים את עצמם, אך אינם מקבלים מן המדינה את המגיע להם.
מדינתנו הנחקרת בחשד לפלילים שחדשים לבקרים מגלה "פושעים חדשים" שאולי חטאו ואולי לא, אבל בינתיים מוכפש שמם. ובראש הנחקרים צועדים בנימין ושרה המלכותיים ורבים בסביבתם. וכפרפרזה על מה שנאמר בהקשר למכות מצרים "אין בית שאין שם מת" אפשר לומר כי "כמעט אין בית שאין בו נחקר באזהרה". ממש מכת מדינה.
מדינתנו המפלה בין חרדים המחרפים את נפשם באוהלה של תורה והם פטורים משרות צבאי, לבין חילונים המוסרים את נפשם בקרבות-אמת נגד צבאות אויב ואף מוצאים שם את מותם.
מדינתנו הנדהמת נוכח הרמה הירודה של חברי הכנסת שרובם נראים כשגיאה אלקטורלית אבל לא מעטים מהם משתוקקים בכל מאודם להיות "ראש הממשלה" ומצהירים על כך השכם והערב.
מדינתנו העצובה על סף אובדן תקווה, כאשר אויביה צרים עליה לכלותה מכל עבר: אירן, חיזבאללה וסוריה מצפון, חמאס מדרום-מערב, ערב הסעודית מדרום, ואולי גם ממזרח תתנפל עלינו ירדן כאשר יושלמו בקרוב חילופי הצמרת המלכותית.
נוכח הנסיבות האלה נראה כי יש למולדתנו סיבות רבות להיות עצובה, עגומה, נדהמת, נחקרת, מדוכדכת, מזדקנת, שכחנית, חולנית. אך למרות כל אלה יודעת כיצד להיאבק על קיומה.
והפעם - בונים, תפוח, מופרך והתקיפו 
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
