מובילי הגִ'יהאד

"פלשתין היא מולדת העם הפלשתיני והיא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה.
העם הפלשתיני הוא חלק מן האומה הערבית והעם הערבי הפלשתיני הוא בעל הזכות החוקית במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתיים שחרור מולדתו, בהתאם לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו".

- האמנה הלאומית הפלשתינית.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני אומנם מורכב ויש שיאמרו בלתי פתיר, אך הוא בהחלט פשוט מאוד להבנה. הצד שהתחיל בכלל מתוך הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל וכתוצאה מהתקדמותה של הציונות נמצא במבוי סתום של חשיכה תהומית ואלימה, אחרת כבר היה שלום.

את הסיפור הפלשתיני ניתן לתאר באופן כזה בו ערביי ארץ ישראל, בני האומה הערבית הרחבה יותר, אינם מקבלים את התרחבות ההתיישבות היהודית בארץ ואת הנחת ובניית התשתיות לקריאת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, ולמעשה פוצחים במלחמת גי'האד בת למעלה מ-100 שנים.

הרצח הראשון על-רקע לאומני בארץ ישראל, בוצע בשנת 1851 והקורבן בשם האיסלאם היה יהודי שנמנה על מחדשי הישוב האשכנזי בירושלים.

השייח' עז אלדין אל-קסאם אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 היה המנהיג הערבי הראשון שהטיף לרצח יהודים והנהיג פעילות טרור מאורגנת נגד היישוב היהודי בארץ.

חפים מפשע

ב-1920 פרצו פרעות תר"פ - 6 נרצחים יהודים על-ידי ערבים בירושלים ובגליל. ב-1921 פרצו פרעות תרפ"א - נרצחו 43 יהודים על-ידי ערבים באזור יפו. בין פעולות הטרור העיקריות באותה תקופה היו חדירות לשכונות הישוב היהודי ורצח תושבים כולל נשים וילדים חפים מפשע.

מארבים וירי על כלי רכב בדרכים ושריפת מטעים ושדות של יהודים על-ידי ערבים היו עניין שבשגרה. עם התגברות העלייה היהודית התגברה גם ההסתה האנטי ציונית בקרב ערביי ארץ ישראל.

בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני התאחדו הארגונים הערביים בארץ ישראל בדרישה לעצמאות (לפני זה שאפו בכלל להתאחד עם סוריה) וחוזק הקשר ביניהם לבין מדינות ערב במטרה לחסל את יהדותה של הארץ.

ב-1929 התחדשו הפרעות במאורעות תרפ"ט. הממדים היו גדולים יותר בכל רחבי הארץ. 113 יהודים נטבחו ו-339 נפצעו, חלקם הגדול נרצחו, נכתשו ונאנסו באכזריות על-ידי ערבים בטבח חברון הגדול בו חוסל היישוב היהודי בעיר על יושביו.

מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, המרד הערבי הגדול - המאורעות בתקופה זו הונהגו בידי הוועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל חוסייני ונמשכו באינטנסיביות מ-1936 עד 1939. בשנים 1937-39 צויד ומומן המרד ישירות על-ידי גרמניה הנאצית. באפריל 1936 היום הראשון למאורעות, הותקפו יהודי יפו, תשעה מהם נרצחו, 60 נפצעו והשאר נאלצו לברוח לתל אביב.

צעדי דיכוי

לאורך שלוש שנות המרד נהרגו כ-400 יהודים, אלפים נפצעו ואלפי פליטים יהודים מכל הארץ נהרו לתל אביב. הותקפו בתים פרטיים, בתי ספר, בתי יתומים, יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, נערכו מאות התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים גידולים חקלאיים של יהודים נשרפו.

המרד הערבי כלל גם תקיפות כנגד חיילים ומוסדות השלטון הבריטי, במהלך המרד נהרגו כ-200 בריטים והם הגיבו בצעדי דיכוי צבאיים, מאות נשפטו כדין והוכנסו לכלא, עשרות הוצאו להורג וכ-5,000 ערבים נהרגו במאבק. ההתפרעויות דוכאו לבסוף על-ידי הצבא הבריטי שפעל בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" ועם כוחות שמירה של השומר הצעיר.

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים ערביים פעולה עם הנאצים נגד בריטניה ונגד היישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ ישראל לאחר פלישת צבא גרמניה הנאצית לארץ, שעל-פי התוכנית היה אמור להגיע ממצרים (מאתיים ימי חרדה). הנאצים בשיתוף חאג' אמין אל חוסייני ביצעו מבצע כושל להצנחת כוח מיוחד שניסה להרעיל את בארות המים של יהודי תל אביב.

המופתי חאג' אמין אל חוסייני שמצא מקלט אצל הצורר היטלר, פיקד על יחידת אס.אס. מוסלמית באזור הבלקן.

ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה והתקפות טרור נגד היישוב היהודי, שהתחילו למעשה את מלחמת העצמאות.

הסדר מדיני

כל בסיס מורשת הלאום הפלשתיני בעצם התרחש עוד לפני קום מדינת ישראל, מה שבעצם מלמד כי עיקר מהותו של הסכסוך הוא חלק ממאבק גדול יותר שמטרתו לשרת את האינטרסים המוסלמיים במזרח התיכון.

על-פי סעיף 21 באמנה הלאומית הפלשתינית המשמשת כחוקה עבור ההנהגה הפלשתינית, העם הפלשתיני באמצעות מהפיכה מזוינת (אלימה), דוחה מראש את כל הפתרונות המוצעים כתחליף לשחרורה של פלשתין (ארץ ישראל) מהנהר ועד הירדן בשלמותה ואת כל הפתרונות שמטרתן הן חיסול הבעיה הלאומית פלשתינית (כלומר, קץ הסכסוך) או בינאומה (התערבות הקהילה הבינלאומית בקווי היסוד של הלאומיות הפלשתינית).

למרות שבהסכם אוסלו נתבקשו הפלשתינים לשנות את האמנה כך שתתאים להסדר מדיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים בארץ, האמנה מעולם לא שונתה.

קשה להתעלם מכך שההיסטוריה הלאומית פלשתינית מציינת בין השאר את 'נאום יוהנסבורג' אותו נאום, שנשא יאסר ערפאת בעיר הדרום אפריקנית בנוגע להסכמי אוסלו, בערך חצי שנה לאחר חתימתם. ערפאת התייחס בנחרצות אל ירושלים (אלקו'דס) כבירת פלשתין הנצחית וטען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבושה של ירושלים. באותו נאום התייחס ערפאת להסכמי אוסלו כשווים במשמעותם להסכם חודייביה (הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם).

בטלוויזיה הירדנית ניתן לראות את הנאומים המוקלטים, בהם ערפאת מציין בפירוש כי אוסלו הוא לא יותר מחלק בתוכנית השלבים של אש"ף לכיבוש "פלשתין".

הסכמי פיוס

נאום יוהנסבורג הוא עדות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הלאומית הפלשתינית הטוענת כי כוונותיו האמיתיות של ערפאת בחתימת ההסכם, כלל לא היו מטרות שלום.

מחליפו של ערפאת בשלטון אש"ף ופתח מחמוד עבאס (אבו מאזן) הנחשב ל"מתון יותר", נתפס כבר בעבר במערומיו המדיניים כאשר ישראל, ארה"ב כגורם רשמי מתווך והרשות הפלשתינית נעו לעבר התקדמות מדינית כלשהי. לעבאס, אין כוח מדיני ממשי מלבד ייצוגיות מוסדות הרשות הפלשתינית בשטחי A ו-B של יהודה ושומרון (הגדה המערבית).

ההנהגה הפלשתינית הכוללת את חמאס בעזה (נתמכת כלכלית ומדינית על-ידי אירן) והרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון עושים קולות של הסכמי פיוס ואחדות לאומית, אבל בעצמם מפוצלים.

הפלשתינים לא מסוגלים אגואיסטית להסתדר בינם לבין עצמם, אזי כיצד יוכלו להסתדר עם ישראל?! לשאלה המהותית והריאלית האם לפלשתינים יש חזון לתהליך שלום אמיתי במזרח התיכון? התשובה נמצאת בגוף השאלה.