בכיתה שבה מלמדת מורה אחת (שמה וכתובתה שמורים בפנקסי בכלל ועל לוח לבי בפרט) יש שני סוגים של תלמידים, אף כי רובם ככולם בנים למשפחות המתגוררות באותה עיר קטנה: לחלק מהם יש ספרי לימוד במקצוע הלימוד שאותו היא מלמדת ולחלק אחר - אין. מי שברשותם ספרים הם התלמידים אשר הוריהם שילמו בעבורם מאות שקלים. מי שאין ברשותם ספרים הם התלמידים אשר יד הוריהם אינה משגת כסף מספיק כדי לשלם עבור הספרים. חד וחלק.
המורה מתלוננת, בין השאר, על היעדר יכולת להעביר שיעור מסודר, כאשר חלק מהתלמידים עוקבים אחרי מהלכו באמצעות הספר וחלק אחר - בני עניים - מנותקים ותלושים ממנו. הם נושרים פנימה, אל חלל השיעמום, המבוכה והבושה.
זה מצב בלתי תקין, בלתי צודק, בלתי מוצדק, בלתי נסבל, בלתי אפשרי. לא ניתן ללמד כך ולא ניתן ללמוד כך. לא קשה לשער ולהניח שלא ירחק היום שאחדים מהם ינשרו כליל ממערכת החינוך וייפלטו אל הרחוב, שבו יהוו טרף לזאבים ו/או איום על השפנים.
המצב הזה, שבו פעור פער משווע בין מי שיש להם ספרים לבין מי שאין להם ספרים - לחם חוקו של כל לימוד - מעורר מתיחות וקינאה, שתי רעות חולות המהוות בית גידול טבעי, מסוכן, להתפרצות אלימות.
המורה מדווחת לי מדי שבוע - היא מלמדת בשתי כיתות בבית הספר פעם בשבוע - על החרפה הולכת וגוברת של גילויי החוצפה מצד תלמידים אחדים, אשר יש בהם מי שמתרגמים את חוצפתם לאלימות מילולית ולא אחת אף לאלימות פיסית.
מן הסתם מתקיים בבית הספר פרויקט שבו משתדלים לשפר את מה שמכונה
" אקלים בית-ספרי" ( מה הן המלים, אם לא בדיחה… ).
אני משער כי מורי בית הספר, קל וחומר הנהלתו, מודעים למצב הרע והמסוכן הזה, אבל ספק אם מי מהם מסוגל לשנותו. התשובה לשאלה - מי אחראי למילוי המחסור, מי אמור לספק לתלמידים את ספרי הלימוד שהם זקוקים להם, והם ראויים וזכאים לקבלם, עשויה לחשוף מחלוקת ואי-הסכמות: בית הספר? ההורים? הרשות המקומית? משרד החינוך?
אני קרוע: מצד אחד השכל הישר וההיגיון הפשוט אומרים לי להשיא למורה את העצה המושכלת, הפשוטה והמתבקשת: לסרב ללמד בכיתה שבה אין לכל תלמידיה ספרי לימוד. אבל הרגש, תחושת הבטן, החוש הפנימי, אומרים לי - בשפת הלב והנשמה - עזוב. עזבי. זה המצב. אם זה צריך לצלוח את השיעור מתחילתו אל סופו. מי שברשותם ספר - שפר עליהם מזלם. מי שאין ברשותם ספר - מר גורלם.
לפעמים, בלילה, אני חש וחושב על נערות ונערים שגדלים במציאות כה בלתי שוויונית, כה בלתי צודקת, כה בלתי הוגנת, כה בלתי מוסרית. איזו זהות תהיה להם בבגרותם? לאיזו דמות תתגבש אישיותם הלא-די-משכילה, הבלתי-מועשרת, זו אשר בית הספר שבו למדו לא העניק להם את הכלים הנחוצים לחיים כאנשים בוגרים, כאזרחים, כעובדים פוטנציאליים בשוק חופשי?
איזה אנשים יהיו כשייצאו אל החיים עם דימוי עצמי ירוד, נחות, מופסד, וייאלצו להתמודד על מקומן בהם, כנגד כל הסיכויים ורבות והאפשרויות, ולהיות אנשים טובים ואזרחים מועלים, כפי שייחלו ואיחלו להם כשהיו בני ובנות מצווה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
