לפני שבועיים סיימתי לטייל ברגל מדן ועד אילת, "שביל ישראל" קוראים לזה. מדי פעם, באזור הצפון, עברנו דרך כפרים בהם מתגוררים ערבים. "ערבים" במושג שאנחנו מתכוונים אליו, זה כל מי שהוא לא יהודי. אלא שאם לפרט, אז מדובר במוסלמים, בדואים, ואני מניח כי בין כל הכפרים נדחס לו גם דרוזי.
שמעתי על מטיילים רבים שחששו לעבור בקטעים אלה של השביל, אך אני, שמגן דוד מעטר את צווארי, צעדתי גם בתוך הכפרים הללו ללא כל חשש. לא בכל יום אתה צועד ונכנס אל תוך כפר וההרגשה בכניסתך כשתרמיל מונח על גבך, היא לא אחרת מאשר הרגשת תיירות. ולהזכירכם, זה במדינה שלך.
עם כניסתנו לכל כפר וכפר, ליוו אותנו ילדי הכפר ואלה שוויתרו על התענוג - עשו לנו לשלום בידיהם, ואנחנו בחזרה. קטנות הן המילים אשר אוכל באמת לתאר כיצד זה להרגיש תייר במדינה בה נולדת. לחוות תרבות חיים וגם מסורת של האחר במולדת שבה חונכת על-פי ערכי "אברהם-יצחק-ויעקב". מכל פינה הציץ לו סטיקר שתומך ביציאה מהשטחים. לא פחות מכך, שלטי תמיכה במועמדי המפלגות הערביות עוד מהבחירות האחרונות היו תלויים על בתיהם של חלק מהתושבים.
כשצעדתי שם, נזכרתי לפתע באהוד ברק, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שאמר שאם הוא היה צעיר פלשתיני, גם הוא היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור, שכן, אתה הרי רוצה להגן על המדינה שלך בכל מחיר. באותו רגע, כשנזכרתי במשפט הזה, כשהבטתי על הבתים הללו נושאי השלטים והסטיקרים, הבנתי שזוהי באמת מלחמת הישרדות וקיום. אין מדובר במצב כלכלי כי אם בזכות שיכירו בך ובנוכחות שלך, שהרי ישנם עוד כפרים רבים שאף אינם מחוברים לתשתיות חשמל ומים. אז לא משנה מה המפלגה הערבית טוענת, העיקר שיהיה נציג.
לא יכולתי לעצור את מחשבותיי הפוליטיות-מדיניות ותהיתי האם מדינה פלשתינית תגרום לאותם תושבים לעבור אל מדינה בה הם יהיו לרוב? או שמא, בדיוק כמונו היהודים, נשאיר "שלוחות" ברחבי העולם ונקווה שיפסיקו לכנות אותנו בשמות. במקרה הטוב. קשה היתה עלי ההרגשה כי מצד אחד הם מהווים לי איום כשהם בוחרים במפלגות הערביות. ועם זאת, תהיתי כיצד אפשרי לפתור את בעיית ההתעלמות מהם ומצרכיהם.
לא הרגשתי נוח להסתובב במדינה שלי ולהרגיש תייר. נכון שמגן-הדוד על צווארי "הסגיר" מספר פרטים עלי ועל עברי, אבל גם על עתידי. תהיתי אם אותה הרגשה שוכנת בנשמתם של תושבי הכפרים כשהם מטיילים? כנראה שכן. כנראה שאנחנו נמשיך להרגיש כתיירים בתוך הכפרים, והם ירגישו תיירים בשאר חלקי הארץ. אבל ללא ספק, מצאתי גם את אותם תושבי כפרים שביקשו לעזור לנו באוכל, מנוחה ואולי רק כוס מים כמחווה טובה.
כנראה שהבעיה הזו לא תיפתר במשרד התיירות, כי הבעיה נמצאת עמוק בתוכנו. אולי רק שעות של טיפולים פסיכולוגיים לכל המדינה בשעות השיא-צפייה בטלוויזיה יפתרו רק חלקיק מהבעיה, אלא שאנחנו קודם כל צריכים לרצות זאת באמת, ולגבי זה - יש לי הרבה ספק.
