יעקב וישראל, שאלה של (ה)ז(ד)הות

בפרשת השבוע בלעם מזכיר שוב ושוב את הייחוס של עם ישראל ליעקב-ישראל (במדבר כג): (י) מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל... (כא) לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל... והפסוק הידוע מכולם (פרק כד): (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. לא ציטטנו את כל הפסוקים שבהם מופיע האזכור הכפול הזה, אבל די בכך לענייננו. דיברנו בעבר על משמעותם של שני שמותיו של יעקב-ישראל והפעם נתייחס לנקודה אחת שנוגעת לימינו. בסוף ימיו, לפני שהוא מזמין את בניו לשמוע את ברכותיו הוא מברך את מנשה ואפרים בני יוסף ומעניק להם את הזכות להיחשב כבניו ממש. אחר כך הוא פונה ליוסף: (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד--עַל-אַחֶיךָ: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי, בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

חרב וקשת הם כלי המלחמה של העולם העתיק; בחרב נלחמים פנים אל פנים, נגד אויב קרוב, והקשת נועדה לפגיעה באויב רחוק. יעקב, שָׁם זה ישראל, מדבר על שני מצבי מלחמה אלו, שלפעמים נאלצים לשלוף את החרב אל מול אויב קרוב ולפעמים די בקשת וחץ כאשר האויב הוא רחוק. כך במלחמה גשמית וכך גם במלחמה רוחנית שהיא השורש למלחמה הגשמית. בלעם כמובן יודע היטב את ההיסטוריה של עם ישראל ואת מורשתו הרוחנית ומהידע הזה שלו נובעות אמירותיו המכוננות. הוא יודע שהעם אשר יצא ממצרים, וגם כל פרט מהפרטים שמרכיבים את העם הזה, נוטה להתנודד בין שתי דרגות רוחניות המאופיינות בשמותיו של ישראל-יעקב אבינו.

דיברנו בעבר אודות ההבדל בין הדרגה הרוחנית של יעקב ובין זו של ישראל על יסוד המבואר בתורת החסידות. בקצרה נזכיר כי הביאור מבוסס על פסוקי המקרא; כאשר הקב"ה מטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים הוא מצווה אותו (שמות ד): (כב) וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. מכאן שהשם ישראל מתייחס למי שהזהות שלו ברורה לו, למי שמתייחס אל ה' כאל אביו וממילא הוא עובד אותו באהבה ובשמחה. אצל הנביאים אנחנו מוצאים בפסוקים רבים את הכפילות הזאת של השמות. הנה למשל (ישעיהו מד): וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ. כלומר השם יעקב מאפיין את מי שהזהות שלו אינה ברורה לו, הוא אומנם קשור אל ה', אבל כפוי, כמו עבד.

צריכים להחליט מי אנחנו

בלעם הוא אויב רחוק, בזמן אמת עם ישראל אינו מודע לקיומו אבל הוא עצמו מודע מאוד להבדל הזה שבין יעקב לישראל. כאשר הוא רואה שלא יצליח לפגוע בעם ישראל מרחוק בעזרת הקשת הרוחנית שלו, הקללות שתכנן, כי הם מוגנים בזכות אבותיהם הצדיקים ובזכות הצדיקים החיים שם באותו הזמן, הוא מציע לבלק לפגוע בהם מקרוב, בעזרת פיתויים גשמיים, שליחת בנות מואב להתרועע עם בני ישראל. ואמנם המהלך הזה הצליח לו באשר מי שחש עצמו עבד, כפוי לעשות את רצון ה', נכשל במבחן ברגע האמת והתחבר אל בנות מואב עד כדי היצמדות לעבודה זרה הכי מגעילה. לעומת זאת מי שחש עצמו כבן לקב"ה, דחה את הפיתויים ושמר על דבקותו בה' יתברך.

יוצא שפרשת בלק פורשת בפנינו את הדילמה הרוחנית הנצחית שלנו כעם וגם כיחידים, האם אנחנו יהודים מבחירה – ישראל השמחים ביהדותם, נושאים את דגלה בגאון ומוכנים גם להלחם על זהותם כיהודים, או שמא נקלענו למציאות הזאת שלא בטובתנו ח"ו – יעקב החש כבול ליהדותו. כמובן, התחושה הזאת אינה מונעת בהכרח את דבקותו בה' ח"ו, אבל הדבקות הזאת כרוכה במאמץ כבד ולפעמים נדמה לו שהיא למעלה מכוחותיו ועל כן לא תמיד הוא מוצא בתוכו כוחות להילחם על יהדותו. מה גם שבכניעה לפיתוי למצוא חן בעיני הגויים או הגויות הוא זוכה לתחושה מדומה שהוא חשוב, לפחות בעיניהם. לא הפנים את הקביעה של בלעם: הֶן עָם לְבָדָד - יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם - לֹא יִתְחַשָּׁב.

בדורות האחרונים הדילמה הזאת מלווה את עם ישראל בגלוי כפי שאפשר להבחין די בקלות, ולענ"ד היא זו שניצבת בבסיס ההתנהלות התמוהה של מערכות השלטון אצלנו. שהרי גלוי לגמרי שבכל מערכות השלטון נראים סימנים לכך שאין להם כל כך חיבור לזהות היהודית שלהם. זה נכון וגלוי במערכת המשפט שאינה מגלה זיקה ליהדות אבל גם במערכת הפוליטית קשה לזהות דבקות בזהות של עם ישראל. והכי בעייתי ברובד הגלוי זו המערכת הביטחונית שמושפעת משתי קודמותיה; זו מקדשת את ההכלה, את ההבלגה, את הניסיון לשאת חן בעיני הגוי, ובין לבין מתנתקת המערכת הביטחונית מהאמת המוחלטת שלשמה הוקמה, קדושת החיים של יהודים בכל מחיר ובכל תנאי.