מהרסייך ומחריבייך

פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז): [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. רש"י מפרש: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן - אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת-הַבְּרִית - ישמור לך הבטחתו. מה זה מצוות שאדם דש בעקביו? ובכן, שומרי מצוות מקפידים על שבת, תפילין, כַּשְׁרוּת וכדומה, ועליהן אין כל כך צורך להזהיר, אותן אנשים שומרים כי הם מבינים שזו הדרך הנכונה. אבל יש מצוות אחרות; בפסוק מדובר על שמיעת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וכאן עלולה להתעורר בעיה: מדוע אני חייב להיצמד למשפטים שהתורה מכתיבה לי, הרי הזמנים השתנו וצריכים להתאים את החוקים לרוח התקופה.

בא משה רבנו ואומר לנו שהמבחן האמיתי, זה שעמידה בו תבטיח שהקב"ה יקיים אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, הוא דווקא בשמירת המשפטים, פחות בדיני שבת וכו'. כי עם כל החשיבות של שמירת מצוות כגון שבת ותפילין, חשיבות שאינה מוטלת בספק חלילה, המבחן האמיתי לדבקות בה' של כל יהודי בפרט ושל עם ישראל בכלל הוא בחיי היומיום, בעניינים שבהם אפשר להתבלבל ולחשוב שהתחום הזה אינו מעניינו של הקב"ה. ותחום המשפטים הוא בדיוק תחום כזה. כי לכאורה מה זה משנה לקב"ה אם אני דן את פורע החוק לפי דיני התורה או לפי חוקים אזרחיים? העיקר שהחוטא יבוא על עונשו, לא ככה? אז לא. דבקות בקב"ה מחייבת הקפדה על כל המצוות, ובעיקר במשפטים.

מפירוש רש"י על-פי חז"ל אנחנו גם למדים ש-עֵקֶב רומז לעָקֵב במשמעות של סוף. כמו הביטוי בקבלה "ראש תוך סוף" שבלשון המקובלת היום הוא מתאר התחלה אמצע וסיום. אברהם אבינו הוא הניצב בראש השושלת שלנו ואנחנו משרכים דרכנו בעקב של אותה שושלת. לכן הדור שלנו מכונה בחז"ל "עקבתא דמשיחא". זה הדור שבו הכי קשה להיצמד להוראות הפסוק הפותח את פרשת השבוע שלנו מפני שהכל הולך הפוך לכאורה. גם את זה צפו חכמינו ז"ל ולכן היו ביניהם מי שאמרו כי אינם רוצים לחיות בדור האחרון כי הנסיונות יהיו קשים מדי. מצד שני הם הפליאו מאוד במעלתם של מי שלמרות הכל יצליחו להחזיק איתן באמונתם בקב"ה ובישועתו הקרובה.

התגשמות הנבואה

פרשת השבוע מלאה באזהרות מפני חריגות כאלה ואחרות שאנחנו עלולים לחרוג מהקו שהקב"ה מתווה לנו, וכולן בדרך של סיבה ותוצאה. הנה למשל (פרק ח): [יא] הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. [יט] וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. את הפסוקים האלה ציטטנו בעבר יותר מפעם אחת. כעת נוסיף פסוק שלא ציטטנו עד כה (פרק יא): [ב] וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר ה' אֱלֹקֵיכֶם: אֶת-גָּדְלוֹ--אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. זה לא סיפורים על מה שהיה, זה מה שראיתם בעיניכם.

אנחנו הדור שזכה לראות בהתחלה של התגשמות חלום הדורות לקיום הנבואות בדבר שיבת ציון. הרי לאורך כל הדורות יהודים ייחלו להגיע לארץ הקודש ואם לא לחיות בה לפחות להיטמן בעפרה, ורובם לא זכו. והנה אנחנו זכינו וזוכים, ובאיזו דרך הבענו או מביעים את תודנו לבורא עולם ומנהיגו? בכך שאמרנו ואומרים לו 'משפטי התורה כבודם במקומו מונח, בספר התורה, אבל את חיינו כאן אנחנו ננהל כראות עינינו'? ואחרי זה לא מבינים איך הדרדרנו עד כדי כך שיהודים נלחמים בכל הכוח נגד מה שהם מכנים "הדתה"? הרי פרשת השבוע אומרת לנו בפירוש שזה התהליך. כמו למשל מה שקוראים פעמיים בכל יום: [טז] הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם.

כשמניחים בצד את התורה והוראותיה ופועלים על-פי נטיות הלב, זו התוצאה. נכון, זה לא קורה ביום, זה תהליך ולפעמים חולפים דור או שנים עד שמתגלה התוצאה, שהמציאו להם דת חדשה. אבל התורה מזהירה שזהו התהליך והמציאות מאמתת את האזהרה במלואה. בהמשך כתובה התוצאה. מומלץ לקרוא במקור. מפרשת השבוע עולה ברור כי כל הרעות הפוקדות אותנו ר"ל, מקורן בתוכנו. לפיכך גם התיקון תלוי בנו ורק בנו. המסיתים והמדיחים מקבלים את כוחם מהמחדלים שלנו, מהניתוק המודע שלנו מהוראות התורה בכלל ואלה של פרשת השבוע בפרט. הם פשוט מתקדמים מהר יחסית בדרך המובילה לחורבן. זו אינה גזירת גורל; נתעשת, נשוב לנתיב הנכון והמחריבים יתאיינו.