כמה חיילים ותיקים נטשו את יחידתם במחאה על ביטול זכויות היתר שהיו להם. לכאורה, סיפור תמים המזכיר תנועת נוער או מחנה קיץ, וכאשר יינקטו צעדים נגדם יהיה בוודאי מי שיטען: "מה אתם רוצים מהם, הם בסך-הכל ילדים טובים, והם עברו הרבה במהלך שירותם."
מה לעשות, אבל צבא אינו תנועת נוער, וגם לא מקום עבודה עם ועד עובדים, ובוודאי לא בית ספר עם וועדי הורים. צבא בכלל, וכזה הנתון במצב מלחמה בפרט, חייב מעצם טבעו להישען על משמעת, ציות להוראות ושרשרת פיקוד אחת. אין מקום לחוקים לא כתובים, להירארכיה מקבילה ולזכויות יתר. לא ניתן להשתית את פעילותו על רצונם הטוב של החיילים, בבחינת ירצו - ישרתו, לא ירצו - ילכו הביתה.
הנוהגים שהשתרשו, לפיהם חיילים וותיקים זכאים ליחס מיוחד מצד הצעירים, היו אולי נחמדים בתחילה וחלק מהווי היחידה. אך נראה שהפכו למפלצת המאיימת על עצם קיומה של היחידה הצבאית. הדברים חרגו כבר מתעלולים ילדותיים והפכו לסכנה אמיתית. אי-ציות למפקד מוסמך רק בגלל שאינו ותיק, והחלטות "ועד הוותיקים" מי יבצע משימה מבצעית, הופכים את הסדר הצבאי ההכרחי לאנרכיה. תופעות מעין אלו חייבות להימחק בעודן באיבן, והאמצעים החמורים ביותר חייבים להינקט כלפי מי שסברו שהצבא הוא מתקן השעשועים הפרטי שלהם.
אי אפשר להתעלם מן האווירה הכללית בארץ, שהיוותה את הרקע לתופעה החמורה. הזילזול בחוק, הכוחניות ותרבות ה"מגיע לי" אשר פשו בכל תחומי חיינו הצמיחו עשבי פרא אלו. הפז"ניקים של היום הם ראשי הוועדים של מחר, הסבורים כי הארגון אשר נועד לשרת את הציבור הוא נחלתם הפרטית, ולא המנהלים המוסמכים ואף לא רשויות המדינה, יגידו להם מה לעשות.
