פרקליט המדינה מפחיד אותי

פרקליט המדינה מפחיד אותי. זחיחותו, בראיון שהוא קיים עם אילנה דיין, הייתה פשוט מביכה. תשובותיו היו מגומגמות - וחלק מהן היו לגמרי תלושות מן השאלות. אבל לא בזה העניין. רומן זדורוב, לא ביצע, אולי, את מה שייחסה לו הפרקליטות, אבל בסופו של יום זה מקרה פרטי של אדם שנפל, כנראה, קורבן לרשלנותם של חוקרי המשטרה, במקרה הטוב, ולמניפולציות של חוקרים במשטרה במקרה היותר חמור.

אבל מה שאותי מדאיג היא העובדה שהאנשים האלה, בהנהגתו של שי ניצן, בהרכבים כאלה ואחרים, עלולים לגרום למדינת ישראל נזק כמעט אסטרטגי - ואינני מגזים לחלוטין - אם בגלל תאוותם לראות בחילופי שלטון שלא בדרך הטבע הם יגישו כתב אישום נגד ראש הממשלה ללא בסיס ראוי בחומר הראיות; רק בגלל שחוגים מסוימים בציבור, בעיקר בקרב אנשי תקשורת מסואבים, דורשים זאת מהם.

המערכת השלטונית כולה עלולה להיכנס למעין כאוס תפקודי - והדברים יזלגו ללא ספק למדינות השכנות; ארגוני הטרור ימצאו כבר את הדרכים להציק לכולנו באורח כואב ביותר. אירן בוודאי לא תשב בחיבוק ידיים בעוד ישראל מתמודדת עם השבר שיטלטל את הציבור וירעיד את אמות הסיפים. האנרכיה שבה רוצים לא מעט גורמים בקרב השמאל הלא-ציוני, המבולבל, הרוצה יותר מכל בהרס הקיים, עלולה בהחלט להתדרדר למחוזות ממש מפחידים.

אני אינני מזלזל לרגע בצורך לבער את השחיתות, ולא הייתי מציע למחול לראשו ממשלה שסטה מן השורה רק בגלל מה שתיארתי לעיל, אבל אינני מוכן לקבל התנהגות זדון מצד אלמנטים אנרכיסטיים - ואני מוצא כאלה גם בקרב מערכת אכיפת החוק - שמבקשים ליצור כאוס שפגיעתו בחוסנה של המדינה יעלה פי כמה וכמה על פגיעתם של כל ארגוני ה-BDS. ומשתפי הפעולה עימם מתוך הציבור הישראלי, במימון זר, גם יחד.

קראתי לפני כמה ימים ידיעה ישנה שבה מתאר אחד ששמו אלדד יניב, איש התככים של אהוד ברק, כיצד הורה לו בזמנו פטרונו, כשהיה ראש ממשלה, לתפור תיקים לשרים בממשלתו כדי להסיח את דעת הציבור מחקירות המשטרה בענייניו-הוא. התיאור נשמע ממש מפחיד וכשקראתי את הידיעה נזכרתי בעלילותיו של המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, מי שלא היסס ליישם שיטות דומות, של הארגון שממנו הוא הגיע, גם בגזרת חקירותיו של ראש הממשלה. זה נשמע רע - וזה באמת רע.

רק במשטרים אפלים במיוחד "תופרים תיקים", מגייסים עדי מדינה ונוקטים בעוד טריקים מן הסוג הזה כדי להיפטר מיריבים פוליטיים. ואם מישהו חושב שאצלנו זה לא יכול לקרות הנה דוגמה: יום אחד יצאה המשטרה בקול תרועה רמה שיסודה בחשיפה-כביכול של ניסיון "לכבוש" את תפקיד היועמ"ש בדרכים פסולות. שתי שופטות היו מעורבות בידיעה הסנסציונית; אחת מהן, נשיאת בית המשפט העליון. ניר חפץ, מי שהיה אז, עדיין, מקורב לבנימין נתניהו הוחשד במעורבות בפרשה. אינני יודע מה הייתה האמת בדברים, אבל ממש בסמוך לפרסום הקולני של החשדות ולמעצרו של ניר חפץ, נולד "עד המדינה" החדש. הפרשה כולה נקברה חיש קל, לאחר שהמשטרה קיבלה את מבוקשה.

זאת, לתפיסתי, התנהגות שלא הייתה מקובלת מעולם במקומותינו - ומפניה כל אדם הגון צריך לחשוש; ופרקליט המדינה, לצערי, היה רחוק מלהרגיע את כל מי שחושש מפני החלטה מוטה. וחששותיי רק גברו כשצפיתי בשפת הגוף שלו בעת שהוא ישב, לא במקומו הקבוע, מול אילנה דיין. היא הציגה אדם שאין לסמוך על שיקול דעתו. וגם אלף הדלפות לא יצליחו לכבות את חששותיהם של רבים כל כך.