תעתועים

ממשלת ישראל ממשיכה במדיניות של הבלגה. מערכת הביטחון 'מכילה' את החיילים שנרצחו בגבעת אסף, את החייל שממשיך לדמם במכאוביו וביסוריו, נתנאל פלבר, שתפילות בכותל ביקשו מהיושב במרומים שישיבו ב"ה לאיתנו. עם ישראל, למרות העליונות הטכנולוגית המתקדמת שמעוררת השתאות בעולם, ממשיך להיות פגיע יותר, וזאת משום שיכרון הכוח עליו מסתמכים. אנו חזקים! כך אומרים, לעומת האספסוף הפרימיטיבי בעזה, שבא מצויד עם בלונים...

אבל רצף האירועים הנורא, בגבעת אסף, בעפרה, צה"ל במבצע צבאי נרחב בגבול הצפון לחשיפת מנהרות תקיפה של החיזבאללה, וזאת זמן קצר לאחר ש'סיימנו' לספוג חמש מאות טילים ופצצות מרגמה מגבול רצועת עזה, מותיר את התחושה הקשה של אובדן דרך.

בזירת הצפון והדרום נוצרה מציאות מורכבת ביותר עם התעצמות ארגוני הטרור. מדינת ישראל פועלת תחת איום גובר והולך, והיא מתמקדת בסיכול ובהגברת אמצעי מגן. המנהרות שמתגלות מעוררות התפעלות, ביצירתיות שלהן, בעבודת הנמלים, בכוח הרצון, במעוף, בחריצות, וביוזמה שהביאה להקמת עיר שלמה מתחת לאדמה, שכול מטרתה בבוא היום המתאים להשתלט על ערי ישראל.

אבל איזה לחימה מראה מדינת ישראל? נוברת ונוברת, כדי למצוא עוד מנהרות. זו מדיניות מתעתעת שמרחיקה את הצורך בהכרעה. משחקים בכאילו נלחמים במנהרות. כך מדינה ריבונית צריכה להתנהל כאשר היא מוצאת מולה, את מה שהיה יכול להסתיים כמעט בחפירות חייה?

חישוב מסלול מחדש

הכול מתעתע. כביכול נסמכים על טכנולוגיות מתקדמות, תוך כדי שממשיכים עם ההטבות לערבים. מעבירים מיליונים לעזה, מורידים מחסומים ביו"ש, פותחים צירים, ויוצרים קיבעון. כך היה גם בשנים של אוסלו, המחשבה הייתה שהעוצמה של ישראל מספיקה, הצבא והיכולות שלו ישמרו עלינו, ולא יתנו להתקוממות או לגלי טרור, לסחוף אותנו.

האם לא הגיעה העת לעשות חישוב מסלול מחדש? לקבוע כללי משחק חדשים? להילחם כמו שעם נלחם על זכותו, על קניינו, על ביטחון אזרחיו?

כשכואב צועקים, כשיש סכנה יוצאים למתקפה. רק לפני שבועיים קראנו על יהודה, שאיננו יודע שמולו עומד יוסף אחיו, והוא מוכן לצאת להילחם כנגד כל חילות מצרים, מתוך מטרה שאחיו הקטן בנימין, ישוב עם האחים. זו הצעקה הפנימית שצריכה להיות טבועה בכול אחד. הרי זו זכות בסיסית לחיים אותה הייתה דורשת כל מדינה, כי זה כל כך מובן בשכל האנושי הבסיסי...

ומה עושה ישראל? מתהלכת לה כמו על ביצים ונזהרת ביותר שלא להרגיז את האויב היושב ומתעצם, גם ברגעים אלה, ומבליגה על המנהרות שהיא מוצאת. משחק חתול ועכבר! הם חופרים בחשאי וישראל הולכת לחפש...

סורג ובריח

גישה נפסדת זו, עמדה מאחורי ההחלטה האומללה לפני כארבעים וחמש שנה, שלא לצאת ולתקוף ראשונים את האויב, וכך נולד מחדל מלחמת יום כיפור. גישה זו היא המלווה מאז את מרבית החלטות הממשלה, שבמקום לעמוד בתוקף ולבצע את תפקידה - הגנה על חייו של כל יהודי, הרי מיום ליום מתגלה עד כמה היא נזהרת ונשמרת שלא להיות זו שתואשם בפתיחת המערכה.

גישה זו מחלחלת עד לאחרוני החיילים בשטח, שרבים מהם מספרים כי הם נזהרים שלא לעשות שום צעד משמעותי שעלול בסופו של דבר, להתפרש כפעולה שתוביל אותם אל מאחורי סורג ובריח.

השבוע נתן גנץ ראיון להאר"ץ. כרגיל איננו אומר דבר, אבל מקבל שישה עשר מנדטים. האפשר שהציג את 'כוכביו' החדשים מתוך מנזר השתקנים שליד לטרון, ואלה נשאו חן בעיני המצביעים שנסקרו בידי מינה או דינה? אבל הוא כן הזכיר בראיון דבר אחד. "שיש נושא בוער ושמו הסכסוך ביו"ש והחתירה להסכם"...

פתחתי את מילון אבן שושן כדי להתחדש בפירוש למילה סכסוך, ונוכחתי שעסקינן: במחלוקת, בריב, בוויכוח, ואני כלל לא הייתי מודעת על ענייני סכסוכים. ועם מי? עם אבו מאזן? עם רוצחיו? עם הנייה? מי הסתכסך כאן, ועל מה? על תפיסת כיסא נוח בים, או מי שעלה ראשון במדרגות ולא בירך בנימוס את שכנו?

אז אדון גנץ, והאדונים בממשלת ישראל, ובצבא, לכם ציטוט מספר במדבר פרשת מסעי: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה".