|
|
דרך ארוכה [צילום אילוסטרציה]
|
|
|
|
|
|
|
רשיונות עסק מונפקים באופן בלעדי על-ידי הרשויות המקומיות. אין זה משנה אם מדובר בעסק המשרת את כל תושבי מדינת ישראל או שהוא בעל חשיבות לאומית. ההחלטה האם לתת רישיון עסק ובאיזה תנאים, תהיה באופן בלעדי בידי הרשות המקומית שבה יושב פיזית העסק.
מצב זה בעייתי במקרים מסוימים, בייחוד בעסקים לא-פופולריים כמו אלו היוצרים מפגעי ריח או רעש, מפגעי זיהום אויר, או "סתם" עסקים לא אסתטיים דוגמת מפעלי בטון מהם יוצאים לאורך כל היום משאיות מרעישות, מסורבלות ומאובקות החוצות את רחובות העיר.
כאשר בעל עסק מצוי במצב בו נדחית בקשתו להוצאת רישיון עסק, עליו לפנות לבית המשפט המחוזי. עסקים שביקשו רישיון ונדחו, עסקים שהוצבו בפניהם תנאים לרישיון שלטעמם הם אינם יכולים למלא אחריהם, או עסקים שבוטל רישיונם או לא חודש, נמצאים במצב ממשי של איום על המשך פעילותם וחרב צו הסגירה מתנופפת מעל ראשיהם. כל אלו פונים לבית המשפט המחוזי.
אולם, כאן נכנס קושי משפטי בלתי צפוי. במספר פסקי דין נקבע, שפנייה לבית המשפט במצב בו אין רישיון עסק, מהווה "אי ניקיון כפיים מצד העותר". זאת, על-פי כלל בסיסי במשפט המינהלי הקובע, כי בית המשפט לא יחלץ לעזרתו של מי שניגש אליו בידיים לא נקיות. הדבר נכון במיוחד במקרים העותר למעשה עובר על החוק בעת שהוא מגיש את העתירה.
במקרים בהם אנו עוסקים, אכן העותר הוא עבריין מבחינת לשון החוק הפשוטה. העותרים מנהלים עסקים פעילים שאין להם רשיונות (לטענתם - בשל התנהלות הרשות). המשמעות המשפטית הפשוטה של מצב זה הוא עבירה על סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, הקובע קנס ואף מאסר מירבי של 18 חודשים בשל עבירה זו.
מצב זה הוא פועל יוצא של אופן הוצאת רישיונות העסק, ולא תמיד מצוי בשליטת בעלי העסק. גורמים רבים שאישורם הכרחי לקבלת הרישיון, כמו משרד הבריאות, מבצעים את הביקורת אך ורק לאחר שהעסק פעיל, על-מנת שיוכלו לבקר את פעילותו באופן ממשי ולא תיאורטי. "עבריינים" אלו הם עבריינים בעל כורחם, מאחר שעל-מנת להוציא את הרישיון ולפעול כחוק, עליהם לעבור תקופת מעבר של "עבריינות" בעת שהם מפעילים עסק ללא רישיון עד לביקורת המיוחלת.
אולם, דחייה על הסף של עתירת בעל העסק בשל היותו עבריין, לא תאפשר לו לזכות בביקורת שיפוטית, לעיתים מוצדקת, על התנהלות הרשות שהייתה בלתי הוגנת או בלתי סבירה לטעמו. דלתות בית המשפט ייטרקו בפניו מבלי שיוכל לשטוח את עמדתו. החלת כלל "ניקיון הכפיים" באופן גורף במקרים של עתירה ברישוי עסקים, יוצרת פרדוקס וחסימה מוחלטת של גישת העסקים לבית המשפט. למרות שלשיטתם החלטת הרשות הייתה בלתי סבירה, הם לא יזכו ליומם בבית המשפט.
על-מנת לפתור את הפרדוקס, נדרש ויתור על הקישור האוטומטי בין הפעלת עסק ללא רישיון לבין אי-ניקיון כפיים בעת הגשת עתירה על אותו הנושא לבית המשפט המחוזי. יש לבחון כל מקרה לגופו, ולקבוע את ניקיון כפיו של העותר לפי התנהלותו שקדמה להגשת העתירה. לא פעם שלילת רישיון עסק מונעת גם מאינטרסים שאינם תמיד רלוונטיים למטרות חוק רישוי עסקים. ראוי שבית המשפט יפעל בזהירות רבה ובמשורה בדחייה על הסף של עתירות כאלה.
