שערים ומסגדים
הר המוריה, הלא הוא הר הבית, נמצא בירכתי מזרח ירושלים, מול קצהו הדרומי של הר הזיתים, מתנשא מעל נחל הקדרון במזרח ומעל נחל עושי הגבינה (טרופיאון) במערב.
תחילתו של נחל עושי הגבינה בצדו הצפוני של הר הצופים ובהמשכו יורד אל חומות ירושלים העתיקה בעד שער שכם. העיר העליונה נבנתה מעל צדו המערבי של נחל זה. חומות הר הבית בצדו המזרחי. הנחל יוצא אל הקדרון בעד הפתח הידוע בשם שער האשפות.
בתוך העיר נקרא הרחוב בשם רחוב הגיא ובתחילתו - מרחק שני בנינים משער שכם צומת עם רחוב הבא ממזרח. זהו רחוב הידוע כתחילת דרך היסורים, (ויא דולורוזה). מתחיל בשער האריות ונמשך לצד החומה הצפונית של הר הבית עד הפינה הצפון-מזרחית. כאן נכנס הרחוב אל רחוב הגיא. הבנינים לאורך רחוב הגיא מסתירים את חומת הר הבית.
בעבר היה עמק עושי הגבינה עמוק ותלול. היתה הפרדה פיזית בין הר הבית לעיר העליונה וכדי להגיע אל הר הבית נבנו גשרים מעל העמק. קשת רובינזון וקשת וילסון היו גשרים כאלה. מקשת רובינזון נותרו רק האבנים המתקמרות מן החומה לכוון מערב. קשת וילסון נותרה בשלמותה. מי שבא בימינו דרך שער יפו להר הבית, יורד ברחוב דוד ומגיע לשער השלשלת שבחומת הר הבית הולך על הקשת שמתחת לרחוב.
יש אפשרות להגיע אל מתחת לקשת מצד הכותל המערבי. הבנין הצמוד אל הכותל - המחכמה - בנוי על הקשת. אפשר להכנס פנימה ולהתרשם ממראה הקשת. שם גם ניתן לראות בור שנחפר בצמוד לקיר. החוקר וילסון חפר בור זה כדי להגיע לנדבכי החומה המערבית.
הבור יורד לעומק של 22 מטרים. בעומק זה הגיע וילסון לאבני חומה השייכים לתקופת בית ראשון. יותר לא העמיק לחפור ולא הגיע עד ליסודות עצמן. אך מחפירה זו יכולים אנו ללמוד שאת החומה המערבית בנו כשהעמק היה עמוק בעשרים ושנים מטרים מעומקו כיום.
ההרס הרב שחוותה ירושלים מימי הדריאנוס ואילך מילא את העמק אבני בנין, אדמה ואשפה. ההפרדה בין הר הבית לבין העיר טושטשה כתוצאה מכך.
שערים בחומות הר הבית: שער המערביים (מוגרבים) הוא השער שליד הכותל, בהמשך החומה, מעבר לבנין המחכמה - שער השלשלת, אחריו שער הכותנה ואחריו שער הברזל. אחר שער הברזל בא שער המאסר ולבסוף בסמוך לקצה החומה המערבית שער ושמו שער עואניימה.
בחומה המערבית, שהיא החשובה ביותר לציבור, יש שישה שערים. בחומה הצפונית יש שלושה שערים והם: השער החשוך, שער החיטה ושער השבטים.
שער השבטים הוא השער הקרוב ביותר לשער האריות שבחומת העיר. השטח בין שער החיטה לשער השבטים ועד שער האריות הוא שטח בלתי בנוי ונקרא בשם בריכת בני ישראל (בערבית).
לאורך החומה המזרחית והחומה הדרומית של הר הבית נמצאים שערים סתומים. במזרחית - שער הרחמים ושער ההלוויות. בדרומית סמוך לפינה המזרחית - השער היחיד, אחריו - השער המשולש, אחריו - השער הכפול.
אורכה של חצר הר הבית מצפון לדרום 490 מטר. רוחבה 321 מטר. יש בה שני מפלסים. המפלס הגבוה מצוי במרכזה ועליו בנויה כיפת הסלע. מסגד אל אקצא בנוי על המפלס הנמוך והקיר הדרומי שלו הוא גם החומה הדרומית של ההר.
צבעה של כיפת הסלע צהוב (זהב אין שם) ובפסגת הכיפה מוט ברזל ועליו צורה של סהר. כיפת מסגד אל אקצא צבועה בימינו בצבע כסף. לפני כחמישים שנה היה צבעה שחור כזפת. אל הרחבה של מסגד כפת הסלע אפשר לעלות במדרגות מארבעת כווני הרוח. מעל המדרגה העליונה בנויה קשת אבן.
כפת הסלע נקראת בשם זה, כי נבנתה סביב הסלע הקרוי אבן-השתיה. אבן זו ידועה במסורת ישראל כתשתית העולם - מכאן השם אבן השתיה. מסורת נוספת מספרת שזו האבן שממנה הוציא משה מים להשקות את בני ישראל במדבר. האבן התגלגלה עם בני ישראל בנדודיהם במדבר ובהגיעם לארץ ישראל הוסיפה ללוות את בני ישראל עד שהגיעה להר הבית ועמדה במקומה. מקום האבן הוא כנראה מקום קודש הקדשים בבית המקדש.
בנין כפת הסלע הוא אחד הבניינים היפים והמענינים ביותר בעולם המוסלמי. בערבית קוראים לו בשם קובת-א-צחרה (א-צחרה - הסלע). בטעות נקרא הבנין גם בשם מסגד עומר. סיבת הטעות היא הספור על החליף עומר בן חטאב שבימיו נכבשה ירושלים ע"י הערבים והוא בא לבקרה. יהודי משבט כעב-אל-אחבר (בן ארץ ערב) הדריך אותו בביקורו והראה לו ממרחק את מקום המקדש. באותו זמן היה המקום מכוסה אשפה. (על כיסוי ערים באשפה כבר כתבתי במאמר נפרד).
עומר הביט ממרחק והורה לנקות את המקום ולהקים עליו בית תפילה. הערבים עשו כדבריו. ניקו את המקום ובנו עליו בנין עץ ארעי כמסגד. כעבור מאה שנה בקירוב הגיע החליף עבד-אלמלך-איבן-מרואן לירושלים והוא שציווה לפרק את הצריף הארעי ולהקים במקומו את הבנין שעינינו רואות כיום.
חלו בו כמה שינויים מאז. בתקופת שלטון הצלבנים היתה כפת הסלע לכנסיה בשם מקדש האדון, Templum Domini. גם הכתובות המקוריות שונו ואחת מהן בולטת במיוחד. זו הכתובת הרשומה מעל הקשתות המקיפות את הסלע בתוך הבנין. נכתב שם במקור: "בנה זאת הכיפה עבד האל עבד-אלמלך-איבן-מרואן אמיר המאמינים בשנה השבעים-ושתים. (שנת 72 להג'רה [תחילת נבואתו של מוחמד] היא שנת 691 ללוח הגרגוריאני) וקבל זאת אלוה ממנו ועליו יהיה רצונו, אמן".
עבד-אלמלך-איבן-מרואן היה שייך לבית אומיה. בני עבאס ששנאו את בני אומיה השתלטו מאוחר יותר על הארץ ובשנת 831 לספירה הורה החליף אל-מאמון מבית עבאס לעקור מתוך הכתובת את שמו של איבן-מרואן. במקום זאת הכניס כתובת הנושאת את שמו: עבדאללה אל-מאמון אך את התאריך לא שינה.
הבנין כולו הוא בנין מרשים בן שמונה צלעות ובו ארבעה פתחים אל ארבעת רוחות השמים. לכל פתח שם משלו. באב-אל-עארב - הפתח המערבי. באב-אל-קיבלה - הדרומי. באב-אל-סילסלה - המזרחי. הפתח הצפוני נקרא באב-א-ג'נה, דהיינו פתח גן העדן. יש אומרים שבעיני תושבי ערב היו ארצות הצפון נחשבות לגן עדן בגלל שהיו בהן גשמים ומזג האויר בהן היה קר.
הנכנס בפתח זה רואה אבן ובה מסמרים וחורי מסמרים בקיר מול הכניסה. אבן זו נקראת אבן-גן-העדן. אגדה אחת מספרת שאבן זו מכסה על קברו של המלך שלמה. אגדה שניה אומרת שאשמדאי שלף מסמרים מתוך האבן ולכן יש בה חורים. אם אשמדאי יצליח לחלץ את כל המסמרים מן האבן יבוא קץ העולם והכל ייהפך לתוהו ובוהו.
אך, כאמור בנוי הבנין כולו סביב אבן השתיה שבמרכזו - סלע שמתרומם כ-2.5 מטר מעל הרצפה. אורכו כ-15 מטר ורוחבו כ-12 מטר. בתחתית הסלע נחצב חדר קטן הקרוי מערה ואליו יורדות 14 מדרגות. החדר כמעט מרובע ובתקרתו חור שבעדו אפשר לראות את תקרת הבנין.
יש בסלע חריצים שונים שעם הזמן נדבקו אליהם סיפורים. קצה הסלע נקרא ליסאן (לשון). האגדה הערבית מספרת שמוחמד ברך את הסלע בבואו והסלע השיב לברכתו, פתח את פיו והוציא את לשונו אך שכח להחזירה. ברצפת המערה קבוע לוח שיש שלדברי הערבים אוטם בור נוסף בשם ביר-אל-ארואח, דהיינו באר הרוחות. זהו מקום התפילה שאליו מגיעות רוחות המתים. בבור זה גנוזים אוצרות בית המקדש וכל הנכנס לבור ימות מיד.
פינה אחת במערה נקראת מקום התפילה של דוד המלך. ואילו גומחה קטנה בקיר היא מקום התפילה של אברהם אבינו והיא נקראת בשם מחראב-אל-חאליל. פינה שניה היא מקום מושבו של המלאך גבריאל. על שקע קטן בקיר אומרים שנגרם מלחיצת ראשו של מוחמד. סיפורי מוחמד יכולים, אולי, לעורר התרגשות אצל מוסלמי, אך ידוע שמוחמד מעולם לא הגיע לירושלים והקוראן מספר על מסע שעשה בחזונו ולא בגופו. משום כך איני נוטה להתפעל.
מחוץ לכפת הסלע בצד מזרח מצוי בנין קטן בעל כיפה והוא מעין מיניאטורה של הבנין הגדול. בו תלויה שרשרת ברזל מהתקרה עד לגובה מגע יד אדם. כפה זו נקראת כפת השלשלת - קובת-אל-סלסלה. שם נוסף של כפה זו הוא מחכמת-דאוד - משפט דוד. האגדה הערבית מספרת שכאן שפט דוד את העם. הנאשמים היו צריכים לאחוז בשלשלת. אם נשמטה חוליה מהשלשלת היה זה סימן שהאיש אשם. אך הסיפור של כיפה זו פרוזאי למדי. מתכנני בנין כפת הסלע ניסו להסביר לחליף מה הם עומדים לבנות והוא אמר שהוא רוצה לראות דוגמה. כפת השלשלת היא הדגם שהכינו ואחר שאישר החליף את הדגם בנו את הבנין.
בנינים קטנים נוספים נבנו בחצר העליונה ליד כפת הסלע ולכולם אגדות. סמוך למדרגות העולות מצד מערב בנויה קובת-אל-מערג' - כיפת העליה שנבנתה לזכר עליית מוחמד למרומים. בסמוך לה כפת גבריאל משום שהמלאך גבריאל התלווה אל מוחמד.
יש גם כיפה הקרויה כיפת הנביא (מוחמד כמובן) וכיפה בשם קובת-אלחדר על שם אליהו הנביא. לידה מצויה כיפת הרוחות (נשמות). הקשתות שמעל המדרגות נקראות אל-מיזאן - המאזניים. באלה יישקלו מעשי אדם ביום הדין וגורלם ייקבע לחיי נצח או לגיהינום על-פי משקל מעשיהם.
כיפה מעניינת נמצאת בקרבת הקצה הצפון מערבי של החצר התחתונה. זוהי כיפת הסלע הקטן. גם בה מצוי סלע. לפי האגדה שברו בני ישראל חתיכת סלע מאבן השתיה כשיצאו לגלות בבל ולקחו אותו אתם. את השבר הזה החזירו בשובם והניחו אותו כאן. מעליו נבנה בנין זה. כפת הסלע הקטן נקראת גם קובת-סוליימן - כפת שלמה.
על-פי האגדה, התפלל שלמה המלך בבנין זה ביום חנוכת בית המקדש.
באזור זה שבין הכפה לשער החשוך נמצאה בשנת 1871 כתובת יוונית ובה אזהרה מפני חדירה של זרים לתחומי העזרה והמקדש. הנוסח כפי שתורגם: "הזר אל יכנס פנימה מהסורג והמחיצה אשר סביב בית המקדש. כל מי שייתפס יהיה בעצמו אשם למותו." כתובת זו שמורה במוזיאון צ'ינילי קיוסק בקונסטנטינופול.
הירידה מכפת הסלע דרומה מוליכה אל מסגד אל אקצא. מהמדרגות מגיעים לבריכה עגולה ובה רוחצים המוסלמים ידיהם ורגליהם בטרם תפילה. לצד המדרגות בנוי מינבר מאבן והוא מינבר הקיץ שעליו עומד המטיף בקיץ כשמתפללים מחוץ לבנין.
מסגד אל אקצא הוא המסגד הגדול ביותר בארץ ישראל (בשיטוטי ברחבי העולם לא ראיתי מסגד גדול כמותו). אל-אקצה פירושו הקצה. הוא אכן בנוי בקצה הדרומי של חצר המקדש והקיר הדרומי שלו הוא חומת ההר. כתובת ערבית על כיפת הסלע הינה פסוק מן הקוראן: "השבח (לאללה) שנשא את עבדו (מוחמד)בלילה ממסגד אלחרם אל המסגד הקיצוני (מסג'ד אל-אקצה), ברכנוהו ואת סביבו ונראה לו את אותותינו". לפי הפירוש המסורתי של האיסלאם המסגד הקיצוני הוא בית המקדש היהודי בירושלים. (המסגד המרכזי נמצא במכה).
אולם המסגד הוא מבנה בעל שמונה טורי עמודים. (איני מכנה אותו בשם בסיליקה כי בסיליקה היא בנין בן שני טורי עמודים). מקצהו הדרומי נמשך בנין נוסף ובו מסגד הנשים של המסגד ואחריו מבנה בשם מסגד המוגרבים. למסגד זה נכנסים בעד שער בשם שער המוגרבים והוא צמוד לחומה המערבית של הר הבית. הנכנס בעד שער זה עובר בדרכו אל מסגד המוגרבים לצד הבנין הקרוי בשם א-זאויה. בשנות השלושים עמד בנין זה במרכז מחלוקת בין היהודים למוסלמים שניסו לפרוץ אליו מעבר ליד הכותל המערבי.
מתחת לאולם המרכזי מצוי אולם נוסף, קטן מהעליון והוא נקרא בשם אל-אקצה-קדים -האקצא הקדומה. הקיר הדרומי של אולם זה הוא השער הכפול בחומת הר הבית.
שמו העברי של מסגד אל-אקצה הוא "מדרש שלמה המלך". גם הצלבנים נתנו לו שם דומה: Palatium Solomonis. לדברי פרופסור זאב וילנאי ז"ל זהו בית יער הלבנון. בקצה החצר בצד מזרח נראית בליטה בחומה וגרם מדרגות היורד אל מתחת לפני החצר. כל השטח עד החומה מרוצף במרצפות אבן חלקות. המדרגות בקצה החצר מובילות לאולם גדול מתחת לחצר. האולם נקרא בשם אורוות שלמה.
זהו אולם מרשים בגודלו. הוא נבנה ע"י הצלבנים. למרות שהצלבנים נהגו להרוס שיירי מבנים אחרים בטרם הקימו את בניניהם הרי כאן שילבו את בנינם עם מעברים עתיקים וקשתות עתיקות. בהן קשת מימי בית ראשון. בימינו אין כניסה לאורוות שלמה, ועל-פי דיווחי התקשורת התבצע שם הרס בקנה מידה גדול בכדי להפוך את המקום למסגד נוסף.
המבנים הללו: מסגד המוגרבים, מסגד הנשים, מסגד אל-אקצה ואורוות שלמה, צמודים לחומה הדרומית של הר הבית מפינתה המערבית עד פינתה המזרחית. אורוות שלמה צמודים לחומה המזרחית. מתוך החומה בולטת אבן החוצה מעל הקדרון והיא מסמנת את קצה מבנה האורוות שמתחת. האבן הבולטת נקראת בשם "עמוד מוחמד" ועל-פי המסורת הערבית יישב עליה מוחמד הנביא ביום הדין של העולם. מן הגבעה שכנגד יצעדו אליו האנשים על גבי גשר מחוט דק. המאמינים יעברו בגשר לחיי גן העדן והכופרים יפלו לבקעה ועצמותיהם יתרסקו ויתפזרו.
הגבעה עצמה היא שלוחה דרומית של הר הזיתים ושמה ראס-אל-עמוד (ראש העמוד). זה גם שם השכונה שנבנתה עליה במשך השנים.
ביהדות
הר הבית הוא הר המוריה שעליו התקיימה עקדת יצחק. אברהם אבינו קרא למקום "ה' יראה". יהושע לא כבש את ירושלים מידי היבוסים והותיר מלאכה זו לבאים אחריו. את העיר כבש דוד המלך. את הר המוריה קנה מידי ארנן היבוסי. המקום נקרא בשם גורן ארנן. שלמה המלך בנה את בית המקדש במקום זה.
ארנן היבוסי מכר את הגורן אך שמר את הזכות להיקבר שם. קברו של ארנן אכן נחפר על ההר וכדי להוציא מתוכו את טומאת המת נחפרו מנהרות מיוחדות מקברו אל מחוץ להר.
המורד הדרומי של ההר היורד אל הקדרון נקרא בשם העופל ועל מורד זה נבנתה עיר דוד, שהיא עיקר העיר ירושלים בטרם נבנה בית המקדש.
סיפור העקידה והופעתו של מלאך משמים על ההר הפכו את המקום לקדוש. זהו אחד משני מקומות קדושים שביהדות. המקום השני הוא הר סיני, שם נאמר: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא."
קדושתו של הר הבית קיימת למרות שבית המקדש אינו קיים וגויים מחללים אותו. יהודים אינם רשאים לעלות להר כל עוד הם טמאים. מאז חורבן בית שני נחשבים כל היהודים כטמאים בטומאת מת. כדי להיטהר יש צורך באפר של פרה אדומה ובכהן גדול שיבצע את הטהרה. זה ענין מסובך במיוחד.
גם בזמן שבית המקדש היה קיים, לא יכול כל אדם מישראל לעלות להר ללא טהרה. אסור היה להכנס לחלקו המרכזי של ההר. כאן היו רשאים להכנס רק המשרתים בקודש, דהיינו הלויים והכהנים. הלויים נכנסו לעֲזֳרָה. ישראלים היו רשאים להכנס רק לחצר התחתונה. לקודש הקדשים רק הכהן הגדול רשאי להכנס ורק פעם אחת בשנה ביום הכפורים.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו בני ישראל מתאספים בחצר התחתונה ומתפללים יחדיו באכסדרה של עמודים מקורה שהגנה משמש בקיץ ומגשם בחורף. כך נוצר בית הכנסת הראשון, ולימים - אחר חורבן הבית נבנו בתי כנסת בגליל על-פי אותה מתכונת. בנינים ובהם שתי שורות עמודים, תקרה מכסה רק על החלק שבין העמודים לקיר אך האמצע פתוח לשמים.
החצר בגודלה הנוכחי היא ככל הנראה חצר בית המקדש שבנה הורדוס. איני יודע את צורתה וגודלה של החצר המקורית או זו של בית ראשון. על המידות נכתבו מחקרים ונעשו חקירות הלכתיות ומדעיות שהסתיימו במחלוקות ובאי-בהירות.
מההיסטוריה ידוע לנו שהורדוס המלך הרחיב את חצר המקדש ונתן לו צורה גיאומטרית-מלבנית, שהתאימה לדרישות התכנוניות של הרומאים. את בנין בית המקדש השני הגדיל ופיאר עד שאף חכמי התלמוד, שלא נטו לדבר בשבחו, אמרו: מי שלא ראה בית שני בבנינו לא ראה בנין נאה מימיו.
אם הגדיל את שטח החצר בצד הדרומי היה עליו להוסיף מיליוני מטרים מעוקבים של סלעים ואדמה כי הצד הדרומי מסתיים בירידה תלולה של העופל. בצד המזרחי לא ניתן להרחיב כי שם בנויה החומה על גדתו של נחל קדרון. גם בצד המערבי אין אפשרות להרחיב. נחל עושי הגבינה תוחם את ההר והחומה המערבית בנויה על גדתו.
אם אכן היתה הרחבה של השטח יש לשער שהיתה בצד הצפוני. בצד זה מתרוממים פני השטח מעל הר הבית ועל-ידי חציבה וחפירה ניתן להרחיב מעט את גודל החצר. עיקר ההרחבה נעשתה ככל הנראה על-ידי מילוי שולי החצר באדמה ויישור השטח לגובה אחיד.
בצד צפון היתה בנויה מצודה שמתוכה ניתן לשלוט על הנעשה בהר הבית. מצודה זו נקראה בשם חַקֱרָה. המצודה ידועה היטב ממלחמות המכבים שלא הצליחו לכובשה מידי היונים ואילו הורדוס המלך הרחיבה וקרא לה אנטוניה על שם המלך מרקוס אנטוניוס.
כיום נמצא שם בנין של בית ספר ערבי ומחלונותיו ניתן לצפות בנעשה על הר הבית. כל הנכנס לעיר העתיקה ממזרח, בעד שער האריות, ילך לצד החומה הצפונית של הר הבית והעליה של הרחוב היא העליה אל מצודת חקרה. בשיאה של העליה נמצא מנזר אחיות ציון בצד ימין ומבנה בית הספר בצד שמאל. מנקודה זו ואילך נקרא הרחוב בשם ויא-דולורוזה. מנזר האחיות ציון בנוי במקום המשפט של פונטיוס פילאטוס.
בחפירת היסודות למנזר זה נכנסו הבנאים למנהרה גדולה ההולכת מצפון לדרום אל מתחת להר הבית. זו מנהרה כפולה. בצידה יש מנהרה נוספת ואף היא גדולה למדי.
המחקר הארכיאולוגי נעשה על-ידי נזירים פרנציסקניים ודומיניקנים, ולדבריהם היו אלה מנהרות שנועדו להוליך מים אל בית המקדש. יש מפעלי מים תת-קרקעיים שונים בירושלים וביניהן מנהרות אך אין בהן מנהרות גדולות כמו אלו. גם קשת גדולה מימיו של אדריאנוס קיסר נמצאה במרתף הבנין, ויש אומרים שעל הקשת הזו עמד פונטיוס פילאטוס כשהצביע לעבר ישו וקרא "זה האיש" Ecce Homo.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
