כנס הרצליה השישי שנערך השבוע סיפק כותרות רבות על מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. דווקא קברניטי המדינה, אשר היו אמורים להתהדר בפירות המדיניים של תוכנית ההינתקות, הפתיעו בהצגת קו פסימי על מצב האומה עד כדי הטלת ספק בפומבי ביכולת של ישראל להתקיים בדור הבא כמדינה יהודית, או במילים אחרות להתקיים בכלל.
ראש המועצה לביטחון לאומי, גיורא איילנד, האמון על התכנון האסטרטגי ארוך הטווח, התקשה "להיות אופטימי" נוכח מה שהגדיר כ"תמונת המצב הקשה" שבה נתונה ישראל, העשויה להוביל אותה לחזרה לגבולות 67 עם תיקונים קלים.
איילנד הדגיש בדבריו את הסוגיה הדמוגרפית בתחומי ארץ ישראל. לדבריו, האוכלוסיה בגבולות ארץ ישראל תגיע ל-30 מיליון בשנת 2050 (וזאת מבלי לקחת בחשבון שיבת מיליוני הפליטים!), ותיצור בהכרח מציאות חיים קשה ביותר, ולא רק במישור הביטחוני. מדבריו השתמע, כי גם אם תושג פשרה טריטוריאלית בין ישראל לרשות הפלשתינית, תהיה הארץ, כבר בדור הנוכחי, צרה מלהכיל בדו קיום בשלום את שני הלאומים היריבים.
תפיסתו זו של איילנד אינה שונה מחזונה של תנועת החמאס, ולצידה ה'פתח' וארגוני טרור פלשתינים אחרים, באשר לניתוח היסודות המאיימים על יישוב בשלום של הסכסוך הישראלי פלשתיני. אלה חוזרים ומדגישים לפני הציבור הפלשתיני את חשיבות העמידה האיתנה ("סומוד") והסבלנות ("סבר"), שכן הניצחון ההיסטורי על הציונות קרוב, לדעתם, כמטחווי קשת. בדומה לאיילנד, גם מנהיגי החמאס סימנו את שנות הדור הנוכחי כשנות ההכרעה של הסכסוך, ומנקודת מבטם, את קריסתה הטוטלית של הציונות ומדינת הלאום היהודית.
בנאומו הציב איילנד סימני שאלה על מספר הנחות יסוד מדיניות, שהיו במשך שנים מעין רשת הביטחון הישראלית מול האיומים על קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. הנחות היסוד אשר ראוי לבחון את תקפותן, אליבא דאיילנד, הן: "גבולות הפתרון לשתי מדינות מצוי בין הירדן לים", ו"נקודת המוצא של הגבול הוא קו 67".
סימני השאלה האלה, הנשמעים מפי ראש המועצה לביטחון לאומי, מלמדים כי בראיית הדרג המדיני מהלכיה המדיניים של ישראל לא הביאו מאז שנות התשעים לשיפור מצבה האסטרטגי, אלא נהפוך הוא, מדינת ישראל נקלעה למיצר מדיני וביטחוני המאיים על עצם קיומה. אף ההינתקות לא שיפרה, לדידם של מעצבי המדיניות בישראל, את חוסנה האסטרטגי של המדינה, שנותר תלוי בשעון החול הדמוגרפי הפלשתיני, בשטחי פלשתין ומדינת ישראל.
