האמנם חיים פה באמת

מצד האווירה הכללית במדינה יכולתי למחזר את הרשימה שפרסמתי לפני כשנה לפרשה זו והיא הייתה מתאימה לגמרי. אלא שבינתיים חלה החמרה בקיטוב החברתי/פוליטי וגם בהאשמות כלפי אישים ותופעות, לפיכך אין מנוס מהתייחסות מחודשת למציאות העכשווית ומהקבלתה לפרשת השבוע. נתחיל בקביעת חז"ל שהובאה כדו שיח בין שני אמוראים, רב נחמן ורבי יצחק (תענית ה/ב): אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר (ירמיהו ל,י): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

ולכאורה, איזו תשובה יש פה? הרי בפירוש כתוב בפרשת השבוע (בראשית מט): [לג] וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. וגם כתוב (פרק נ): [ב] וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. והרי ברור שלא חנטו אדם חי. אלא שהנביא מצטט את דבר ה' המבטיח ליעקב כי עוד ישיב אותו ואת זרעו לארצם וזה מה שקובע את המציאות האמיתית, דבר ה' ולא מה שרואים בעיניים הגשמיות. והנה בדורות האחרונים זכו צאצאי יעקב אבינו והחלה להתקיים בנו הנבואה הזאת של הנביא ירמיהו, עם ישראל החל לשוב לארצו ואפילו הקימו פה מדינה ריבונית. לכאורה הכל טוב, נשאר רק לצפות להתגשמות הנבואות הנוספות, הלא כן?

ובכן צריכים לצפות אבל הציפייה לבדה אינה מספיקה, כי השאלה היא מה הבסיס לציפיה, מהי הנחת היסוד? וגם, מה עושים בזמן שמצפים? מייסדי המדינה החליטו שמפסיקים לצפות בחוסר מעש וזה טוב, צריכים לנקוט יוזמות, צריכים להתקדם בדרך לגאולה. ובלבד שמדברים על אותה גאולה שמדבר הנביא ירמיהו, גאולה שהגשמתה מעידה על חיותו של יעקב אבינו. דומני שלא תהיה מחלוקת על כך שמייסדי המדינה לא ראו שום חשיבות בהעדה כזאת. הם הסתפקו בכך שיש לנו עצמאות, ואל הקשר לעבר - לאבות שקיבלו את ההבטחה האלוקית ובזכותם אנחנו כאן, התייחסו כאל מובן מאליו במקרה הטוב וחסר חשיבות במקרה הפחות טוב. אלא שהבסיס הזה אינו יציב מספיק למדינה יהודית.

להתחבר לחיי יעקב

הניתוק של דור המייסדים מהשורשים לא היה מוחלט לדעתם, הם רצו צביון יהודי למדינה, שהפרהסיה תקרין יהדות, אבל כאמור זה בסיס לא מספיק, כי ניתוק חלקי לא ישאר כזה, או שיתחבר מחדש לגמרי או להפך. ואמנם בדורות הבאים הניתוק הלך והעמיק בחלקים מסוימים של העם ומצד שני ב"ה רואים גם תנועה של שיבה מוגברת לשורשים. הבעיה הגדולה שלנו היא שהמנותקים מהחיות של יעקב אבינו עדיין שולטים פה בשיח הציבורי והם נמצאים גם במוקדים שלטוניים שונים. כך בתקשורת, במערכת המשפט, בצבא, במשטרה ואפילו במערכת החינוך. ומכיוון שהם מנותקים מחיי יעקב אבינו שבזכותו אנחנו כאן, אין להם שום בהירות ושום הצדקה מוסרית לבעלותנו על הארץ.

מכאן החולשה ואף הרפיסות שהם מקרינים כלפי פורעים הטוענים לזכויות בעלות על הארץ, מכאן גם ההכלה של ניסיונות בלתי פוסקים לרצח יהודים ומכאן היד הקשה כלפי יהודים הנאלצים לעמוד על נפשם ולהתגונן מול רוצחים מצד אחד והסלחנות שלא תיאמן ביחס לניסיונות הרצח של יהודים. התוצאה היא שאוהבי הארץ וביחוד אלה שמגשימים אהבה זו בגופם, בהתיישבות בכל חלקי הארץ, הפכו לאויב מבחינתם. הם מאמינים לתעמולה של עצמם שניסיונות הרצח הבלתי פוסקים נגדנו הם רק תגובה לדיכוי שאנחנו מפעילים כלפיהם, ושאם רק נשכיל להתנתק מהם הכל יהיה דבש. כמו בעזה למשל. אלא שהינתקות מחיי יעקב פירושה הינתקות מהשורשים, וצמח מנותק בסוף מת.

כאמור, יש מי שמתעקשים לשמר את החיבור לחיי יעקב, לשורשים, ובין השאר זה מתבטא אצלם באהבת ישראל, העם והארץ. הם נסבלים על-ידי מערכת החוק כל עוד אינם מפגינים נגדה, כל עוד הם ממושמעים, אבל מה קורה כאשר החוק שהם שומרים עליו מסרב בעקביות לשמור עליהם? הם נאנקים, מוחים ואין שומע אותם. ואז קמים כמה נערים שעדיין לא למדו לשקול שיקולים תועלתניים ויוצאים להגשים בגופם את עניין אהבת ישראל, העם והארץ. אלה כבר ממש מסוכנים לדעת מערכת החוק שצריך לשמור עליו בעוד הוא פטור מלשמור עליהם, צריך לרדוף אותם עד חורמה ובכל האמצעים. הם האויב, לא אלה שעל בסיס יומי מנסים לרצוח יהודים.

הם מסכנים את הממלכה ועל כן הם סופגים גינויים גם מבית הגידול שלהם עצמם. אבל לא יעזור כלום למתעקשים על ניתוק, בסופו של דבר כולם יתחברו. כי זה עם ישראל, שהרי יעקב אבינו לא מת, חייו נמשכים בצאצאיו.