חוזה עם ישראל

אחד המאמרים "הנועזים" ביותר שפורסמו לאחרונה בתחום הכלכלי הוא מאמרו של גיא רולניק בטורו "השבוע" בגליון יום ששי ה - 24.3.06 של ה- MarkerWeek. המאמר שכותרתו "קדימה - למען החברים העשירים" הוא מאמר געגועים לבנימין נתניהו כשר האוצר ואזהרה מפני הדמויות הפוטנציאליות שיעמדו בראש המערכת הכלכלית של ממשלת קדימה - אם וכאשר תוקם לאחר הבחירות הקרובות.

רולניק משבח את הישגיו הכלכליים של נתניהו ואת כישורי המנהיגות שהפגין בתפקידו כשר האוצר. ואכן, ניתן להבין לליבו של רולניק. כל מי שכלכלה מעניינת אותו לא יכול היה שלא להתפעם מהתפיסה הכלכלית המגובשת של נתניהו ומהאופן בו פנה ליישום, הלכה למעשה, של אידיאולוגיה זו - בגיבוי מוחלט של ראש הממשלה אריאל שרון. זהו ה"חלום הרטוב" של אנשי מקצוע בתחום הכלכלה וכאלו אשר רואים בכלכלה ליברלית-ימנית את תמצית הישות הכלכלית-חברתית.

כמובן, במדינת ישראל קשה, גם במחצית העשור הראשון של המאה ה- 21, לקבל את כל תפיסותיו של נתניהו. מדינת ישראל לא בשלה עדיין לתפיסה כלכלית פרוגרסיבית מה עוד שנתניהו נמצא אשם בכל חוליי החברה הישראלית - בעיקר בתחום החברתי. הפערים החברתיים ושיעורי העוני הזועקים לשמיים הבליטו את המראה השלילי של "תפיסת נתניהו" כ"כלכלה של עשירים".

ואכן, אפשר להתווכח על הגישה של נתניהו להוצאת המשק מן הבוץ בו היה שרוי. אולם אי אפשר לקחת מנתניהו את העובדה שלאחר שנים רבות קם שר אוצר אשר הציג והציע תוכנית ברורה של תפיסתו הכלכלית ופנה ליישומה ללא כל פשרות והתחכמויות ובנחישות רבה.
כעת, ימים ספורים לפני הבחירות, אין כל השערה כיצד יראו התוצאות ומי יהיה שר האוצר הבא, אולם ברור כי מדינת ישראל זקוקה לשלב נוסף של רפורמות מבניות בתחום הממשל והכלכלה - מבלי להמתין לשינוי שיטת הממשל ו/או לחוקה לישראל, שעל עיצובם שוקדים אנשים רבים במערכת הפוליטית, האקדמית ובגופי מחקר שונים - אך ישומן נראה רחוק במיוחד.

לא רבות הן הדוגמאות בעולם הרחב המבטאים תוכנית אסטרטגית ברורה ורחבה לממשלה. אחת הבודדות היא תוכנית "החוזה עם אמריקה" (Contract with America) אשר עוצבה במחצית שנות התשעים על-ידי הרפובליקנים בארה"ב ובסיועה זכו לרוב היסטורי בקונגרס באותה שנה.

ב- 27 ספטמבר 1994 חתמו יותר מ- 300 מועמדים רפובליקנית לקונגרס על "החוזה" שהיה מורכב משני נושאים מרכזיים: רפורמה של הממשלה ושינויים רבתי במדיניות. שורשיו של "החוזה עם אמריקה" היו בעקרונות הליבה הללו: דווחיות (Accountability), אחריות (Responsibility) והזדמנות (לכל אזרחי המדינה).
המיוחד בתוכנית "חוזה עם אמריקה" היה בעובדה שכל ההמלצות, לפחות בתחום שינוי פני הממשלה, היו מגובים בהצעות חוק (אשר 9 מתוך 10 מהן אכן אושרו).

בין עשר ההמלצות בתום הממשל היו:

1) דרישה שכל הצעות החוק שיחולו על המדינות יחולו גם על הקונגרס.

2) לבחור משרד רואי-חשבון עצמאי שיבדוק את כל פעולות הקונגרס במושגים של שחיתות, ניצול לרעה ובזבוז של תקציבים.

3) קיצוץ מספר ועדות הקונגרס ולקצץ בשליש את חברי הוועדות.

4) להגביל את כהונת יושבי ראש הוועדות.

5) לאסור הצבעות בוועדות על-ידי "שליחים" במקום החברים בוועדה.

6) לדרוש שדיוני הוועדות יהיו גלויים ושקופים לציבור.

7) לדרוש שכל הגדל מס תחייב רוב של שלוש חמישיות מחברי הוועדות.

8) להמשיך ברפורמות בתהליך התקצוב.

9) לא לשנות מאומה בביטוח הלאומי.

10) לבטל תקציבים ייחודיים לפרויקטים בתחום התחבורה.

11) לחסום מענקים בתחום שירותי הבריאות, לרוב תוכניות החינוך ולהכשרה.

12) להגביל את הגידול בהוצאה לשירותי בריאות לנזקקים ב- 5.4% בשנה.

13) לבצע רפורמות בתוכניות לייצור חקלאי.

ברור שתוכניות אלו, כפי שהן, היו נתקלות בהתנגדות רבתי של ה"לובי החברתי" בישראל – אולם לפחות יש כאן תוכנית ותפיסה ברורה.

מה שחסר היום לפוליטיקה הישראלית היא תוכנית או "חוזה עם ישראל" אשר תעמיד במבחן באופן שקוף וברור תפישות כלכליות וחברתיות (לצד מדיניות ביטחון). אין זה סוד שכוחה הפוליטי של מפלגות המרכז הישראליות (קדימה, ליכוד ועבודה) היא בערפול של המתווה הכלכלי והתפישה הכוללת לגבי גודלה ותפקידה של המדינה. מפלגות מציגות אומנם תוכניות כמו העלאת שכר המינימום, פנסיה חובה לכל אזרחי המדינה – אולם אין בהן משום הצגת תפישה כוללת, ברורה וארוכת טווח לגבי החברה והכלכלה הישראלית.

יתכן שזוהי סיבה נוספת מדוע שיעור ההצבעה בבחירות הולך ויורד. הבוחרים רוצים לראות תוכניות ברורות, מקיפות וארוכות טווח, המבוססות על תפישות עולם לגבי תפיסת המדינה ותפקידה – ולא בליל של תוכניות שלא ברור מה השפעתן, מהיכן יבואו המקורות והאם בכלל יש הצדקה לקיומן.

צודק גיא רולניק שבנימין נתניהו היה מן הסתם הפוליטיקאי היחידי בתקופה האחרונה בישראל אשר הניח לפני הציבור תוכנית מגובשת וברורה ופעל לישומה – גם אם לא הייתה פופולרית וצימחה קאדר גדול של מתנגדים.

זה מה שנדרש מהממשלה הבאה – גם אם ההזדמנות להעמיד תפישה זו לשיקול דעתו של הבוחר טרם הבחריות. קיים סיכון שלאחר הבחירות ילמדו המפלגות את "לקחי ביבי" ולא יצאו עם תוכניות שאפתניות אלא ימשיכו את הקיים המבוסס על ערפול איסטרטגי והעדפת הדחוף על הארוך-טווח.

זו אחת הסיבות העיקריות שהאזרחים ידירו רגליהם מהקלפי – אין כל חידוש בכל מה שייבחר. מה שהיה הוא שיהיה...