תוצאות הבחירות הוכיחו שאין רוב מוצק וברור לשום מדיניות שהיא, לא מדינית ביטחונית ולא חברתית. אומנם אין גוש חוסם לימין אבל אין גוש תומך בשמאל. קואליציה עתידית שהיא סוג של ממשלת אחדות בין שתי מפלגות, עם שאיפות לרשת אחד את השנייה בקרוב, היא מתכון בדוק לממשלה לא יציבה שמרגע הולדתה נערכים המפלגות שבה לסיבוב הבחירות הבא.
כדי להצליח בסיבוב הבא צריכות המפלגות כבר מההתחלה להוכיח במה הם טובות יותר ובמה המפלגה השותפה לממשלה רעה לישראל. אין נושא כלכלי או מדיני שידון לגופו של עניין והכול ימדד כספין תקשורתי לצבירת נקודות בדעת הקהל. זו תהיה ממשלה בצל האפשרות לבחירות פתאומיות כל הזמן. כזו שמתנדנדת מרגע הקמתה. כאילו לא די בכך, התוצאה הלא מספקת בבחירות מבחינת המפלגות המובילות קדימה והעבודה, בהכרח תוביל למתחים פנימיים בתוך המפלגות עצמן ותוסיף גם למתח בין שתי המפלגות המובילות.
במצב הזה, באופן טבעי חוגגות המפלגות הקטנות והכיתתיות. יציבות הממשלה הדו-קוטבית, עבודה קדימה, תהיה תלויה במפלגת גמלאים. זו בעיה קטנה מאד מפני שדרישותיהם, בלי קשר לצדק שבהן, הן סבירות לממדי הכלכלה הישראלית. אבל בעיקר תהיה תלויה יציבות הממשלה במפלגות הדתיות שדרישותיהן ה'חברתיות' יכולות בהחלט לעכב ולערער את ההתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. להגדיל מחדש את מאגר הלא עובדים מתוך עקרון, ברשות ובתמיכתה הנדיבה של המדינה והקופה הציבורית.
בבחירות הוכח שקצב האירועים במדינת ישראל ובעיקר תדירות הבחירות, יוצרים שחיקה קשה ביכולת האזרחית להיות מעורב, להבין את התהליכים ולהאמין בדמוקרטיה. דרושים שינויים תחוקתיים המעניקים יציבות לממשלה למשך קדנציה שלמה. למרבה הצער, לשינוים תחוקתיים צריך רוב יציב ולא פזילה לסיכויים בבחירות הקרובות. הרוב הזה כרגע לא קיים והסיכויים לתיקונים מייצבים בפוליטיקה הישראלית קטנו מאד. בבחירות הקרובות נלך פעם נוספת מבולבלים, בשיטה לא יציבה, עם ציבור אדיש הולך וגדל וסיכוי קטן לחולל את השינויים הנדרשים.
שעון החול המדיני הולך ואוזל. בעוד כשנתיים וחצי יעבור מהעולם ממשל בוש בארה"ב. אולי המשענת היציבה ביותר שיש והיתה לישראל מאז ומעולם. מי שימשול בארה"ב יאמץ מדיניות אחרת. מניסיון העבר ואפילו יהיה הממשל אוהד לישראל אנחנו צפויים ללחצים וחופש הפעולה המדיני שאנחנו נהנים ממנו היום יצטמצם מאד. נראה שמרחב הזמן המדיני שעוד נותר לנו והממשלה המתנדנדת שאנו צפויים לה יביאו אותנו לכדי החמצה מדינית נוספת.
כמו שאמר העיתונאי ארי שביט באחת מתוכניות הטלוויזיה: "המפץ הגדול ניפץ - לא בנה ". לפנינו תקופה של קפיאה על השמרים, של הרבה הישרדות, הרבה ספינים ומעט תהליכים ושינויים.
המוצא היחיד מהתהליך המדרדר הוא ממשלת מעבר זמנית לשנה שממוקדת רק בדבר אחד - התאמת החוקה והשיטה הדמוקרטית לאתגרים הקשים מכל של מדינת ישראל. חוקה דמוקרטית שמעניקה יציבות לשלטון לפרק זמן סביר ובמקביל מגבירה את הפיקוח התחוקתי של הכנסת על הממשלה.
מין אריק שרון, סוחף כל באישיותו, יהיה לנו רק אחד לכמה עשורים, אבל את הממשלה צריך לנהל כל הזמן וכל מי שיגיע לראשות הממשלה ירצה לנהל את המדינה ולא לשרוד אותה. לכן יפה שעה אחת קודם, כי אנחנו בהחלט במדרון. לדעתי האתגר שבפני ישראל קיומי וקשה. מאתגרת האינתיפאדה הפלשתינית ומאתגרת ההינתקות. אם לא נתעשת - הסתבכנו כהוגן
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
